אם התאומים או התאומות שלכם באזור גיל השנתיים (אפילו גיל שנה וחצי פלוס) יתכן שכבר פגשתם את הרגעים האלו ״אני לבד!״ או בכי והתנגדות לבקשות שלכם. כן, זהו גיל שנתיים ״הנורא״ כפי שאוהבים לקרוא לו. אז ראשית, בעיני יש גם הרבה יופי בגיל הזה אם לרגע נסתכל עליהם מעיני הילדים – הם לראשונה לומדים שיש להם יכולות ורצונות משל עצמם והם מנסים לפתח את היכולות האלו – האם זה לא מה שכולנו רוצים? טוב, בואו נהיה כנים – אנחנו רוצים אותם עומדים על שלהם מחוץ לבית, מול לחץ חברתי ומול דרישות לא לגיטימיות אחרות אבל בתוך הבית אנחנו לגמרי מעדיפים שהם פשוט יקשיבו לנו ויעשו מה שאנחנו רוצים. הקטע הוא שאי אפשר גם וגם. מה שהם ילמדו בבית הם יישמו בחוץ ולכן אם חשוב לכם שהם ידעו לעמוד על שלהם, כדאי שנאפשר להם את הבעת הרצון שלהם ופיתוח העצמאות גם בבית. אז בהנחה שהסכמנו שההתנגדות הזו ובדיקת הגבולות שבאה איתה היא דבר טוב ורצוי עכשיו נשארנו עם השאלה הגדולה – אז איך מתנהלים בבית בשלב הזה? מה? לתת להם להחליט ולנהל את הדברים? טוב, ברור שלא. לא רק שזה לא הגיוני ולא מחזיק מעמד, זה גם ממש לא טוב עבורם כי הם לא באמת חושבים באופן מאורגן ובטח לא מבינים את השלכות המעשים שלהם בעתיד ולכן הם לגמרי צריכים את ההכוונה ואת הפיקוח שלנו ובעצם – גבולות. אז הנה, הגענו למילה הזו שהולכת יחד עם גיל שנתיים – גבולות. וזה בעצם האתגר של גיל שנתיים - איך אנחנו מאזנים בין גבולות לבין הרצון שלהם לעצמאות ופיתוח יכולות הבחירה שלהם. אז איך ניגשים לזה? בעיני קודם כל מתחילים בעידוד העצמאות של התאומים וזה אומר לתת להם בחירה היכן שניתן ולהקפיד לומר מה כן אפשר רגע אחרי שאומרים את זה לא. למשל, ״אי אפשר עכשיו עוד עוגיה, תרצה תפוח?״. את הנושא הזה חייבים לזכור ולהמשיך לשים לב אליו גם כשעוד רגע אפרט לגבי הגבולות. ועכשיו בואו נעבור לגבולות- מה זה בעצם אומר? זה אומר שאנחנו צריכים להחליט מה חשוב לנו ומה לא ואיפה שחשוב לנו אנחנו צריכים לדאוג שהדברים יקרו כמו שאנחנו מאמינים. עכשיו, כיוון שממש ממש חשוב בגיל הזה לאפשר ולעודד את העצמאות של הילדים (כפי שכבר ציינתי) חשוב שנבחר את הגבולות בקפידה ונשים לב שאין יותר מידי גבולות ושאנחנו לא מונעים כל התנסות או רצון של הילדים להתפתח. כלומר, כשהילדים בודקים גבולות, אנא תבדקו גם אתם האם זה גבול שממש חשוב לכם להציב ואולי אפשר טיפה לרכך אותו ולתת קצת יותר עצמאות. לדוגמא, נניח שאנחנו מפחדים כשהם קופצים על הספה אבל בעצם הפחד שלנו הוא שהם יפלו כשהם עושים את זה בלי השגחה אבל אם אנחנו שם זה בסדר, במצב כזה, אפשר גם להגדיר את הגבול באופן הזה ובמקום לומר שאף פעם אי אפשר לקפוץ על הספה, אנחנו נסביר ונאפשר לקפוץ כשאנחנו משגיחים. טוב, זה כבר מביא אותנו להגדרה וניסוח הגבולות, גבולות הם נושא מורכב שממש קשה לארוז אותו לתוך פוסט אחד אבל אני כן אתן פה את הקווים הכללים שבעיני ממש חשוב לשים לב אליהם: 1.    הגבול הוא שלכם , זה אומר שכל גבול שמוגדר כמו ״אסור לך״ או ״אתה צריך״ הוא לא גבול שמנוסח טוב. הגבול צריך להיות מנוסח בצורה שמסבירה מה אנחנו מאפשרים או לא ומה יהיו התוצאות של הפעולה שלהם. למשל: במקום לומר ״אסור לצייר על הקיר״ עדיף לומר ״אם תנסה לצייר על הקיר אני אצטרך לקחת את הטוש כי אי אפשר לצייר על הקיר״, כך גם במקום לומר ״אתה צריך לבוא למקלחת״ עדיף לומר ״אם לא תבוא בעצמך למקלחת אני אצטרך לקחת אותך למקלחת״. עוד דוגמא, במקום לומר ״אסור לבוא למיטה של אמא ואבא בלילה״ נאמר ״אם תבוא בלילה אני אצטרך להחזיר אותך למיטה שלך״. 2.    גבול הוא לא מילים – הוא פעולה . זה כנראה הדבר הכי חשוב והכי קשה סביב גבולות. אנחנו ממש רוצים להסביר, לדבר. מניחים שאם הילדים מבינים ונסביר להם את ההגיון אז הם פשוט יעשו. אז צר לי לומר לכם – הם לא. ילדים לומדים מה לעשות ומה לא מתוך מה שהם חווים במציאות. אם אפשר לעשות משהו אז הוא מותר גם אם אמרתם שאסור ואם אי הם לא מצליחים לעשות משהו אז כנראה שאי אפשר. לכן, אם אסור לצייר על הקיר אז כדאי שנפעל ונמנע את הציור על הקיר ולא נחכה לכעוס בדיעבד. לכן, כשאתם בוחרים גבול תוודאו שאתם יודעים איך לאכוף אותו ואיך לעמוד מאחוריו. 3.    גבול הוא לא חד פעמי – חשובה מאוד ההתמדה והעקביות שלכם ולכן חשוב לבחור תגובה שנוכל להתמיד בה לאורך זמן. 4.    אין צורך לכעוס , אפילו להפך – הכעס לא עוזר, הכעס פוגע ביישום הגבול. גבול דורש פעולה אסרטיבית, עניינית וקצרה ובעיקר ללא אמוציות (בלי שום רגש). 5.    רגע אחרי שהצבתם את הגבול – יתכן מאוד שתהיה תגובה סוערת וכועסת של הילדים. זה לא במקרה, זה בגלל שכרגע ״הרסנו להם״. הם רצו משהו ולא הסכמנו או דרשנו שיעשו משהו שהם לא רוצים. מאוד חשוב בעיני שנדע להכיל את הכעס שלהם (שנובע מתסכול) ונאפשר להם להתגבר עליו. לכעוס על התגובה שלהם רק יהרוס את כל הלמידה של הגבול שרציתם.   בגדול, אם תקפידו על הכללים האלו, אחרי מספיק פעמים הילדים ילמדו שיש פה גבול. עכשיו רגע לגבי העובדה שהם שניים – יש כמובן השפעה לכך שיש פה שניים וההשפעה הראשונה היא שאתם תצטרכו ככל הנראה לעשות הכל לפחות פעמיים. כלומר, אין למידה של אחד מהשני, אם כבר להפך, כשאחד מנסה משהו ואתם מציבים גבול, ככל הנראה השני יגיד לעצמו – זה נכון גם לגבי? אני גם צריך לנסות... ולכן מיד יעשה אותו הדבר (כן, זה הדבר ההגיוני לעשות מבחינתו). אז קחו אוויר ודעו שאתם צריכים הרבה יותר התמדה. הדבר השני, כשהם טיפה יגדלו, יגיעו גם ״הקואליציות״ הרגעים ששניהם עושים יד אחד נגדנו ויש לפעמים תחושה שאין עם מי לדבר. זה בעצם גם חלק מבדיקת הגבולות אבל קצת יותר מורכב ועל זה כבר יהיה פוסט אחר. אז יאללה, מוזמנים לנסות וכמובן לכתוב לי מחשבות או שאלות פה בתגובות.

אם התאומים שלכם בני 3 ומעלה (נכנסו כבר לטרום טרום חובה) אז ככל הנראה שהפוסט הזה רלוונטי עבורכם והפוסט הזה עוסק בתאומים וחברים או בעצם בחשיבות של פיתוח כישורים חברתיים אצל תאומים וכמובן איך עושים את זה. אז אני אתחיל בכך שבניגוד לדעה רווחת - העובדה שלתאומים יש אחד את השני לא מספיקה בשביל לפתח את הכישורים החברתיים שלהם. זה כמובן עוזר כי הם לומדים להתחלק, לשחק יחד, להמתין ועוד אבל הם משחקים עם מישהו שרוב הזמן הם בכלל חושבים שהם חלק מאותה יחידה וגם אם לא, הם מכירים את המישהו הזה כמו את כף ידם ובעיקר יודעים כבר לצפות מה הוא יעשה, איך יגיב ואיך ההורים יגיבו לכל אינטראקציה ביניהם. בקיצור, עם התאום הם לומדים רק איך לשחק עם התאום וכמובן שיש גם הרבה היסטוריה (ועתיד) בקשר הזה. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים על פיתוח קשרים חברתיים זה לרוב דורש התנסות והכרות של מגוון רחב יותר של ילדים כך שכל ילד הוא אחר והילד שלנו בעצם לומד איך להסתדר עם ילדים מסוגים שונים ועם דינמיקות שונות. לכן, אם אנחנו רוצים שהתאומים שלנו יפתחו את הכישורים החברתיים שלהם הם צריכים להיפגש ולשחק עם ילדים נוספים (עוד שניה אני ארחיב על זה). יתכן ותאמרו לעצמכם כרגע - בסדר, הם משחקים עם עוד ילדים בגן אבל לצערי זה לא מספיק. המשחק עם הילדים בגן, חשוב ככל שיהיה (והוא חשוב) הוא משחק שמתנהל תחת כללים ברורים (כללי הגן) ותחת פיקוח של מבוגרים (אנשי ונשות הצוות) ולכן פחות מאפשר יוזמה אישית של הילדים ופיתוח של משחקים שונים. אני מקווה שעד עכשיו הצלחתי לשכנע אתכם שצריך לארגן מפגשים חברתיים לתאומים בשעות אחר הצהריים (ואולי כבר הייתם משוכנעים מראש 😉 ) ועכשיו נגיע לחלק היותר מאתגר - ממש, אבל ממש כדאי שהמפגשים האלו יהיו מפגשים אישיים בין תאום אחד לחבר ולא בין שניהם לחבר. אני מניחה שכרגע רובכם מרימים גבה ואומרים לעצמכם - ״נו באמת, מה היא חושבת לעצמה? חיה בסרט״ אבל אני לגמרי מאמינה שזה חשוב ואפשרי ואני אסביר את עצמי. נתחיל בחשוב - אם אנחנו רוצים שלתאומים שלנו תהיה הזדמנות אמיתית לפתח את הקשרים החברתיים שלהם אזי סיטואציה שבה הם עם התאום שלהם פוגעת באופציה הזו. כמו שרובכם בטח יודעים כשיש שלושה אנשים זה כמעט תמיד מתחלק ל-2 ולאחד שהוא בצד. כשמדובר בתאומים יתכן שזה אומר שאחד התאומים ישאר בצד או שהחבר שאיתו נפגשים יהיה בצד. בכל מקרה זו סיטואציה לא מוצלחת כי אם המצב הוא שהחבר נשאר בצד הרי שאין פה אימון בפיתוח החברויות וגם יש מצב שהחבר לא ירצה לחזור שוב ואם אחד התאומים נשאר בצד אזי יש פה לרוב תחרות סמויה (או גלויה) בין התאומים על ״מי זוכה בחבר״. במצב כזה של תחרות כל אחד מהתאומים יותר עסוק בלזכות בחבר מאשר בלאפשר לעצמו לא להסכים עם החבר ובאמת ללמוד איך מתמודדים עם חוסר הסכמה ועם צורך בפשרה שזה חלק חשוב מהכישורים החברתיים. בעצם, זה לא מאפשר לילד להתאמן באמת כי תמיד יש שם מישהו שיחליף אותו אם הדברים לא יסתדרו. כמובן שמי שנשאר בצד סובל גם הוא ולא זוכה להתאמן. לכן, אם הסכמנו שזה חשוב והבנו שהמפגש המשותף עם החבר לא בהכרח נותן מענה לפיתוח הכישורים נשארנו עם איך מפגישים אותם בנפרד. זה החלק הלוגיסטי המאתגר (וכן, הוא מאתגר). בעיני אפשר להתחיל בקטן, במציאת זמן שבו מגיעה סבתא או בייביסיטר או כששני ההורים בבית או כשאחד הילדים גם ככה בחוג ואז ללכת לחבר אחר עם התאום. אם התאומים כבר גדולים יותר יתכן שהם יסכימו גם ללכת לבד לחבר מהרגע הראשון וזה יעזור מאוד גם כן. כמובן שלרוב ההורים החלק הלוגיסטי הוא לא החלק הכי קשה, החלק הקשה הוא איך לומר לאחד התאומים שהוא לא הולך לחבר ורק אחיו הולך. בהקשר הזה אני רוצה לטעת בכם אומץ כי ברוב המקרים אחרי שתצלחו את הפעם או הפעמיים הראשונות שבהן כל אחד מהתאומים ילך בתורו לחבר לבד אתם תגלו שזה הופך הרבה יותר קל ויודעים למה? כי לתאומים כיף ללכת לבד לחבר. הם נהנים מההזדמנות להיפגש לבד עם החבר בלי התחרות ולכן למרות ההתנגדות הראשונית הרווח שלהם גדול והם מוכנים לסידור החדש. זה אומר שאתם רק צריכים לצלוח את הפעמים הראשונות ובהן אני ממליצה בחום לעשות פעילות כיפית עם התאום שנשאר בבית (הוא עדיין יכול להתבאס שלא הלך לחבר) ולהזכיר לו שבפעם הבאה יהיה תורו. אני יודעת שבפוסט הדברים תמיד נשמעים קלים יותר מאשר במציאות אבל מניסיון הרבה הורים שהדרכתי בנושא זה באמת עובד ובאמת נהיה קל יותר ברגע שמנסים אז אני ממש ממליצה בחום. כמובן שאני פה לכל שאלה ואם תרצו לשתף בחוויות שלכם מהנושא, אשמח מאוד לשמוע ☺

רוב ההורים מאוד נהנים לראות את התאומים שלהם יחד, משחקים, צוחקים. הרבה גם ממש אוהבים לראות את היחד הזה שלהם בחדר המשותף – את הפרצופים ושליחת הידיים זה אל עבר זה כשהם ממש קטנטנים ואחר כך את הפטפוטים והמשחקים המשותפים לפני השינה. אבל הרבה פעמים השהות בחדר המשותף מביאה גם התנהגויות פחות רצויות – כאשר אחד מעיר את השני או מפריע לו להרדם, כאשר הם מציקים או רבים לפני השינה, כשהם עושים המון בלגן ומתקשים ללכת לישון או כשהם מעירים אחד את השני מוקדם מידי בבוקר. במצבים האלו הורים רבים שוקלים האם כדאי להפריד את התאומים לחדרים שונים. כיוון שלרוב ההתלבטויות מגיעות בנקודות מאוד מאפיינות בשלבי ההתפתחות של התאומים חילקתי את הפוסט לפי הגילאים האלו ובכל גיל אני מפרטת יתרונות וחסרונות נפוצים כך שאתם מוזמנים לקרוא ולהעזר בנקודות האלו בכדי לקבל את ההחלטה שמתאימה לכם ולתאומים שלכם.   הפרדה בחדרים בחודשים הראשונים:  אם יש משהו מוכר ומפחיד עבור הורים לתאומים זה המצב שבו תאום אחד מעיר את השני. זה מטריד אותנו בשעות היום ועוד יותר בשעות הלילה או בזמן הניסיון להרדים אותם לשנת הלילה. באופן טבעי, כשהתאומים פצפונים הם מתעוררים הרבה ובוכים ובהרבה מקרים גם מעירים את התאום שנמצא לידם. לכן, ישנם הורים שתוהים האם לא עדיף כבר להפריד בין התאומים ולייצר מצב שבו כל אחד ישן בחדר נפרד, בשקט, ובתקווה יישן יותר טוב בלילה. בנוסף, בחלק גדול מהמקרים שבהם הורים מפרידים את התאומים לחדרים שונים הם גם מייצרים חלוקה של התאומים ביניהם – אחד ההורים אחראי על אחד והשני על השני. לפעמים זה גם מוביל לכך שההורים בעצמם ישנים בחדרים נפרדים או חללים שונים (למשל אחד בסלון והשני בחדר השינה). יתרונות: היתרון הברור ביותר במצב שבו גם התאומים מופרדים וגם ההורים מחלקים ביניהם את הטיפול בתאומים הוא העובדה שיש מענה מיידי לכל תאום ושכל אחד מההורים נדרש לקום רק כמספר הפעמים שהתאום שבהשגחתו קם ולא כפול. יתרון נוסף הוא שבמקרים רבים באמת התאומים מתעוררים פחות במהלך הלילה ולפעמים גם לאחד התאומים קל יותר להרדם בזכות ההפרדה (לרוב יש אחד שקל לו יותר ואחד שפחות). חסרונות: החסרון המרכזי הוא שהתאומים שנולדים מחוברים זה לזה (ברמות העמוקות ביותר) עלולים לחוות קושי עד כדי מצוקה מחסרונו של התאום בחדר בשעות הלילה. לרוב הם מחפשים זה את זה והעובדה שהם מופרדים בחדרים עלולה להקשות עליהם וכמובן שאין להם דרך לבטא את הקושי הזה פרט לבכי. לרוב הקושי הזה לא סימטרי ונגלה כי לאחד התאומים קשה יותר מלשני. חיסרון נוסף יכול להיות העובדה שההורים בעצמם אינם ישנים במיטתם וחיסרון זה עלול להוביל לעוד חיסרון והוא שנוצר קשר מאוד חזק לכל הורה רק עם אחד התאומים. הרבה פעמים ההורים האלו מגיעים להדרכה בשלב מאוחר יותר בבקשה לשנות את המצב הזה ולשפר את הקשר עם התאום השני. חשוב להוסיף לעניין זה שלרוב אם התאומים יהיו יחד באותו החדר הם ילמדו להתרגל זה לזה ולא להתעורר כל הזמן אחד מהשני. תאומים רבים למדו להירדם ולישון לצד אחיהם או אחותם הצורחת ולא הוטרדו מכך כלל. הדרך למצב הזה דורשת שני דברים – הראשון הוא זמן והשני הוא שגם במהלך הלילה, כשאחד התאומים מתעורר נמשיך לטפל ולהרגיע אותו בחדר המשותף (גם אם השני עלול להתעורר) כי כך הם באמת יוכלו להתרגל למצב בטווח הארוך.בנוסף, חשוב לציין שאם הכוונה היא בסופו של דבר לאחד את התאומים לחדר אחד אזי ברגע שהם יהיו באותו החדר הם שוב יצטרכו להתרגל זה לזה ולכן בעצם ההפרדה כרגע רק דוחה את השלב המאתגר של התרגלות זה לזה לשלב מאוחר יותר ובעצם לא פותרת את הבעיה אלא רק ״דוחה את הקץ״. הפרדה בחדרים סביב המעבר למיטות הפתוחות: המעבר למיטות הפתוחות הופך בהרבה בתים לשלב מאוד מאתגר להורים. לצד השמחה מהעצמאות שמתאפשרת לתאומים שגדלו לרוב מגיעות גם התנהגויות פחות רצויות כמו הרבה השתוללויות לפני השינה, יציאה מהחדר, הפרעה של תאום אחד לשני והרדמות שהופכות להיות מאוד ארוכות. הורים רבים שוקלים בשלב הזה להפריד בין התאומים בחדרים ובתקווה לקצר כך את משך ההרדמה. יתרונות: הפרדה בחדרים בשלב זה בהחלט יכולה להפחית את כמות הבלגן המשותף ואת ההצקות לפני השינה ולרוב לפחות אחד התאומים יוכל להרדם מוקדם יותר בעקבות ההפרדה הזו. חסרונות: בשלב הזה התאומים לרוב כבר רגילים לישון יחד מצד אחד ומצד שני הנפרדות ביניהם עוד לא מספיק מפותחת כך שהם עדיין לא מבינים שהם באמת שני ילדים שונים והם לרוב זקוקים עדיין זה לנוכחות של זה. המצב הזה עלול להקשות בשלבים הראשונים על אחד התאומים (או על שניהם) להיפרד לשעות הלילה ולכן לייצר קושי מסוג אחר להירדם או לישון שינה רציפה. במקרים רבים הם יצטרכו את נוכחות ההורה כחלופה לנוכחות התאום ויתכן שבמהלך הלילה יחפשו שוב את התאום. בנוסף, אם ישנו רק הורה אחד זמין בשעת ההשכבה יתכן שיהיה מאתגר לגרום לתאום אחד להישאר בחדרו בזמן ההרדמה של התאום השני. כמובן שישנו חסרון נוסף והוא שאין יותר זמן משותף אינטימי של התאומים לפני השינה. גם במקרה זה חשוב לשקול את המטרה בטווח הארוך – האם התכנון הוא להפריד בין התאומים מעכשיו והלאה או שזוהי רק הפרדה טקטית בגלל הקושי הנקודתי בהרדמות. אם זו המטרה לטווח הארוך אז בהחלט שווה להשקיע את המאמץ ולהרגיל את התאומים לישון בחדרים נפרדים. זה אולי ייקח זמן אבל הם יתרגלו לעומת זאת, אם המטרה היא טקטית בלבד, לפתור את עניין הקושי בהרדמה אז ישנן דרכים נוספות ששווה לשקול בעיני. חלק מהן מופיעות בסרטון הזה: https://www.facebook.com/watch/?v=600521007534145   הפרדה בחדרים לקראת כיתה א: גיל 6 הוא לרוב הגיל שבו הנפרדות בין התאומים כבר מפותחת (אם פעלנו נכון) והם כבר בשלים להבין שכל אחד מהם הוא ילד בפני עצמו ולבלות יותר זמן בנפרד. לא פעם גם התאומים עצמם (או אחד מהם) מביעים בשלב זה רצון להיפרדות מסוימת, לייצר מעגל חברים נפרד וגם סביבה אישית. כאשר מדובר בתאומיקס (בן ובת) יש לפעמים סיבות נוספות להפרדה כגון הרצון לאפשר סביבה יותר מותאמת לבן ולבת או עניינים הקשורים בצנעה ובפרטיות. יתרונות: בגיל הזה התאומים לרוב כבר מוכנים להפרדה וככל הנראה ההפרדה בחדרים תעבור בקלות והם יסתגלו במהרה. חסרונות: דווקא בגיל זה, כשהם לרוב כבר מספיק עצמאיים בכדי להירדם לבד ולהסתדר בעצמם לקראת השינה, יש גם זמן קסום של שיחות ביניהם לקראת הרדמות. ההפרדה בשלב זה עלולה להפחית את הזמן האינטימי המשותף שלהם לפני השינה. הפרדה בחדרים לקראת גיל ההתבגרות: אם הגעתם עד לכאן בחדר משותף כנראה שזה כבר הזמן להפריד. גיל ההתבגרות הוא גיל שבו המשימה העיקרית של כל ילד ושל תאומים בפרט הוא לפתח את הזהות האינדיוידואלית שלהם. אם ישנה אפשרות, החדר הפרטי יכול לתרום לכך. זהו המרחב שלהם בגילאים האלו, שם הם מביאים את עצמם לידי ביטוי, שם הם מעבירים את רוב זמנם ובאופן טבעי כיוון שהם שני ילדים נפרדים זה מתאים שיהיו גם שני חדרים נפרדים (כמובן שאם לא מתאפשר אז הכל בסדר ולכל אחד תהיה הפינה שלו בחדר המשותף). בגיל הזה הם לרוב כבר יבקשו בעצמם את החדר הנפרד ולכן פה לא אפרט יתרונות וחסרונות. בגיל הזה הם מספיק עצמאיים כדי למצוא את האיזון בין הביחד והלחוד שלהם גם בחדר המשותף וגם בחדרים הנפרדים.   עד כאן להפעם, מקווה שקיבלתם חומר למחשבה וכמובן שאני פה לכל שאלה.

לפעמים כל כך הייתי רוצה שיהיה לי איזה שלט רחוק שאני רק לוחצת עליו ומיד הילדים עושים מה שאני רוצה – מגיעים מיד לאכול, עוצרים את המשחק שהם משחקים בו, עונים לי כשאני שואלת   אבל לצערי ילדים הם לא תכנית טלוויזיה ובטח לא איזה VOD שאפשר להפעיל ולעצור לפי רצוני. ילדים הם אנשים קטנים שיודעים ממש לא רע מה הם רוצים ומה שווה להם או לא שווה להם לעשות (כמובן שהשיקולים שלהם קשורים אך ורק למה שווה להם או לא ברגע הזה בלבד בלי שום מחשבה על העתיד). לכן, כשאני מנסה פשוט לקרוא להם או לבקש דברים מרחוק הם עושים חישוב ממש פשוט – שווה לי או לא? למשל, אם אני מציעה להם לבוא לאכול גלידה יש סיכוי שהם מיד יגיעו אבל אם זו סתם ארוחת ערב אז אולי פחות. באופן דומה, אם הם ממש רעבים הם יגיעו ואם לא ממש אז לא. העניין הוא שהמצב הזה מביא אותנו להמון תסכול מצד אחד ולא פעם גם למקומות של שוחד – ״מה אני אגיד לו שיגרום לו לבוא?״. אז כיוון שאני ממש לא בעד שוחד וגם מעדיפה הורים פחות מתוסכלים אני רוצה להציע לכם משהו אחר. יתכן שבהתחלה הוא ישמע מבאס אבל אני לגמרי מאמינה שאם תתמידו אז זה יהיה לגמרי שווה את זה. מה ההצעה – וותרו על רעיון השלט הרחוק ותחליפו אותו בפעולה – בפועל זה אומר שבואו נוותר על הפנטזיה שהילדים יעשו את מה שאני אומרת רק כי אמרתי ובמקום לבזבז אנרגיה ועצבים על לחזור על מה שאמרתם מלא פעמים פלוס להוסיף שוחד או איום פשוט גשו את הילדים ותדאגו שהם יעשו את מה שאתם אומרים. למשל, אם צריך להגיע לאכול והילד לא מגיע או לא מפסיק לשחק במשחק אז אפשר לגשת אליו, לומר לו שעכשיו מפסיקים לשחק והולכים לאכול. לפעמים אני אפילו אומר את זה בעודי סוגרת לו את המשחק כדי להמחיש שבאמת הגיע הזמן. יתכן גם שאני אצטרך ממש לקחת אותו פיזית לאכול – בין אם על הידיים או לתת לו יד ולהוביל אותו. אני יודעת מה רובכם חושבים כרגע – ״נו באמת, אבל אז הוא יבכה בטירוף״ ואתם כנראה צודקים ואפילו אפשר להבין אותו, לא? אתם כרגע הרסתם לו את המשחק ודרשתם ממנו לעשות משהו שהוא לא רוצה. כי זה בדיוק הקטע. אנחנו הרבה פעמים רוצים שהם יבואו בטוב וזה באמת כיף כשזה קורה אבל מה לעשות שלפעמים הדברים שאנחנו צריכים שהם יעשו (כמו יבואו לאכול או להתקלח) זה משהו שהם ממש לא רוצים. פה בדיוק מגיע עניין הגבולות – הגבול הוא המקום שבו הילד פוגש דרישה שהוא לא רוצה וצריך להתמודד איתה וחלק מהתמודדות שלו זה הבכי. מה שכן, אם אתם לא תתבאסו שהוא לא מגיע ובמקום פשוט תיגשו אליו ותציבו את הגבול, למשל תביאו אותו לשולחן רגועים, ואם תתמידו בזה אז בהתחלה יהיה הרבה בכי ולאט לאט הוא ילמד שבנקודה הזו אין ברירה והוא בכל מקרה צריך להגיע לאכול ולכן ההתנגדות והבכי יפחתו והוא ילמד לשתף פעולה אתכם.   ורוצים לדעת מה הקטע הכי טוב, אם תסכימו לוותר על הפנטזיה שהילד פשוט יעשה כי אמרתם ובמקום תלכו אליו ותדאגו שהוא יעשה כי אתם פעלתם אתם בסוף, אחרי מספיק זמן, תקבלו את מה שרציתם, ילד שמקשיב ומשתף אתכם פעולה כשאתם מבקשים.   מקווה שהצלחתי לתת חומר למחשבה ורעיונות לפעולה. מוזמנים לשאול ולכתוב לי פה בתגובות מה חשבתם.

אחת השאלות שמייחדות הורים לתאומים היא השאלה ״להפריד או לא?״ זו סוגיה כל כך מורכבת בעיני שלרוב מתחילה להישאל בגיל ממש צעיר – לפעמים כבר בגילאי המעון כי הצוות ממליץ להפריד. אז רגע לפני הרישום לשנה הבאה אני רוצה לתת כמה נקודות למחשבה וגם יש הזמנה בסוף. אז הנה כמה דברים שחשוב לקחת בחשבון כשחושבים על הפרדה: 1. הפרדה היא לא נפרדות. אם מטרת ההפרדה היא ללמד כל ילד שהוא ילד בפני עצמו ולהוריד את התלות בין התאומים אז בואו נעצור רגע. יש הסכמה די רחבה שהפרדה תהיה מוצלחת כשהתאומים כבר מבינים ברמה כזו או אחרת את העובדה שהם שני ילדים עצמאיים (כלומר יש ביניהם כבר רמה מסויימת של נפרדות). להפרדה שבאה לפרק תלות חזקה למשל עלולים להיות מחירים כבדים שהם ממש לא מה שתכננו. 2. בהמשך לסעיף 1, אם רצינו להפריד בשביל לפתח נפרדות אז חשוב לדעת שיש מלא דרכים נוספות לפתח נפרדות שאינן דורשות הפרדה. 3. בגילאי בית הספר לרוב יש המלצה להפריד והסיבה היא בעיקר שזה גיל מאוד תחרותי והימצאותם של התאומים באותה כיתה עלולה להעצים את התחרות ולפגוע בהתקדמות שלהם. 4. אין חובה להפריד – זו החלטה שלכם ההורים בלבד. 5. למרות שאני שומעת לא פעם המלצות כאלו (גם מאנשי מקצוע אחרים) צריכה להיות סיבה ממש טובה ובעיני גם ממש קיצונית בכדי להפריד תאומים אחרי שהתחילה השנה והם התחילו גן משותף (וכמובן גם באמצע השנה). הפרדה כזו עלולה לייצר נזק חמור לילד שמוציאים מהגן המשותף. לכן, ממש כדאי לחשוב עכשיו לעומק לפני קבלת ההחלטה ולשקול מחדש לקראת סוף השנה כשמגיעים השיבוצים האם יש רצון לשנות. 6. סעיף 5 נכון גם כשעוברים שנה וכל הגן ממשיך יחד – ממש לא מומלץ להוציא רק אחד מהתאומים מהגן במצב כזה. 7. אין אף מחקר שאומר בצורה ברורה האם עדיף להפריד או לא ואם כן באיזה גיל. זו הסיבה שאין קביעה ברורה של מערכת החינוך וזו גם הסיבה שההחלטה הזו כל כך קשה וכל כך אישית וצריכה להתאים לכל זוג תאומים. זו גם הסיבה שבגללה הכנתי הרצאה סופר מקיפה על הפרדת תאומים במסגרות (מיד אפרט עליה). 8. לתאומים שלכם אין יכולת לקבל את ההחלטה הזו עבור עצמם. זו החלטה שדורשת התבוננות ומחשבה לטווח ארוך וילדים בגיל הרך חושבים חשיבה קונקרטית - כאן ועכשיו ולכן ממש ממש לא כדאי לפנות אליהם כדי לקבל תשובה. לצערי זו החלטה שרק אתם, ההורים, יכולים וצריכים לקבל. אם הגעתם עד לפה יתכן שאתם מרגישים עדיין מבולבלים ובעיקר שואלים את עצמכם ״אז איך מחליטים?״. אז יש לי הצעה עבורכם – הרצאה מקיפה שכוללת המון ידע על היתרונות והחסרונות של כל אופציה – להישאר יחד או להפריד, איזה שיקולים חשוב לקחת כשמקבלים את ההחלטה ומה עושים אחרי שמחליטים על האופציה שמתאימה לכם. ההרצאה מוקלטת וזמינה לצפייה כבר עכשיו ונשארת זמינה עבורכם גם בהמשך כך שאין מגבלה על זמן הצפייה. עלות ההרצאה 50 ש״ח בלבד. אם זה נשמע לכם מעניין זה הלינק להרצאה :-)

מחר יחזרו ילדי בית הספר הביתה נרגשים עם התעודות בידם. חלקם יחזרו מאושרים, חלקם פחות. אבל מה קורה כששני החלקים האלו מייצגים את התאומים שלנו - אחד שהתעודה שלו נפלאה ומעוררת גאווה והשני שלא בהכרח מרוצה או שיש מקום לשיפור (בעיננו לפחות)? איך מעודדים את הראשון מבלי לדכא את השני? איך לא מייצרים השוואה ותחרות ביניהם ברגע הרגיש הזה? (אני לרגע מתעלמת מהשאלה למה לא לייצר השוואה) אז הנה כמה דרכים שיעזרו לתת לכל אחד יחס אישי ועידוד אישי: קודם כל, שבו עם כל אחד בנפרד כשאתם עוברים על התעודה שלו. הקדישו לזה זמן, הביטו בו ורק בו. אם הוא לא מעוניין לעבור על התעודה מיד כשהוא נכנס הביתה זה בסדר גמור, אפשר להמתין. תנו חיבוק, שימחו איתו שהסתיימו הלימודים ויש חופש וחכו לזמן מאוחר יותר כשהוא יהיה פנוי לכך. בזמן המעבר על התעודה חפשו את המקומות המשמחים, המעודדים, את המילים הטובות שאולי כתבה המחנכת, את השיפור מהתעודה הקודמת גם אם זה רק שיפור מ-60 ל-65. הקפידו לציין את השיפור האישי שלו, ללא השוואות לתאום. דברו רק עליו ועל המאמץ שאולי השקיע. גם אם נראה לכם שהציון אינו מספק, רגע לפני שתאמרו משהו, תשאלו אותו - אתה מרוצה מהציון? מה אתה חושב על התעודה? במקומות שבהם הוא יתבאס תנו חיבוק, תשאלו האם ירצה עזרה להשתפר בהמשך ואם כן, תציעו לדבר על זה בהמשך (ממש לא חייבים ברגע הזה). זיכרו שהתעודה היא רק דרך למדוד ביצועים בבית הספר. היא לא נותנת ציונים לחברות, לאיכפתיות, לטוב לב, להשקעה, לעזרה ולעוד הרבה ערכים שכנראה הרבה יותר משמעותיים בהמשך החיים. גם אם התעודה נפלאה ומדהימה שימרו על אותם הכללים והתייחסו לגופו של עניין וציון והשתדלו להימנע מהכללות כגון - ״אתה מדהים!״ ״אתה הכי חכם / מוצלח / מוכשר״, ״זו התעודה הכי טובה שראיתי״ וכדומה. הכותרות נחמדות אך עלולות לייצר תחושה לא טובה אצל השני ויותר מכך, מה אם בפעם הבאה התעודה לא תהיה כל כך טובה? המטרה בעיני היא לעודד על מאמץ והתמדה ופחות על התוצאה. תנו חיבוק גדול, תזכירו שאתם אוהבים וגאים בילד עצמו בלי קשר לתעודה ואפילו תוסיפו כמה מילים שמראות איך הוא או היא התקדמו השנה בעיניכם, גם בתחומים שאינם קשורים לבית הספר - חוגים, חברים, תחומי עניין נוספים. תהנו מהחופש הגדול!

בשבוע האחרון יצא לי לדבר עם כמה מחברותיי שהתלוננו שהמתבגרים שלהם לא מדברים איתם. תכלס, לא מאוד מפתיע. בכל זאת מתבגרים. אבל האמת היא שיש לא לדבר ויש לא לדבר. רוב ההורים שאני פוגשת מוכנים לקבל את העובדה שהמתבגרים שלהם לא ידברו איתם על ענייני היומיום אם הם רק ידעו שכשקורה משהו ממש רציני או משהו מפחיד הם כן יבואו אליהם. המציאות מראה שיש ילדים שיבואו ויש כאלה שלא ואז עולה השאלה – האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות שיגרום להם להיות מאלה שבאים? בעיני, התשובה היא כן. אין נוסחת קסם אבל בהחלט יש לנו כוח להגדיל סיכויים בעניין הזה. איך? אם נשקיע בתקשורת וביחסים עם הילדים שלנו. ככל שיש בבית תקשורת יותר פתוחה, יותר מכבדת, פחות מבקרת, יש יותר סיכוי שהם יגיעו. ככל שהם ידעו שיש אוזן קשבת אמיתית ולא רק אוזן שמחכה לשמוע מה הם עשו ולהסביר להם איך לתקן ומה לעשות אחרת, יש יותר סיכוי שהם יגיעו. ככל שהרגלנו אותם שאנחנו תמיד שם בשבילם בלי להתאכזב, לכעוס, להעניש, יש יותר סיכוי שהם יגיעו. אולי בשלב הזה חלקכם תוהה – אז איך עושים את זה בדיוק ומתי מתחילים? אני אתחיל מהסוף – מתחילים היום. לא משנה בני כמה הילדים שלכם, אפשר להתחיל כבר היום לנהל שיחות ולחזק את היחסים בבית. ברור שככל שהילדים צעירים יותר זה הרבה פעמים קל יותר כי הם ״קהל שבוי״ וכשהם גדלים זה נהיה יותר מאתגר אבל זה תמיד אפשרי (והמשפחות שמגיעות אלי להדרכה בקליניקה יכולות להעיד שזה קורה בכל גיל). ועכשיו לחלק הקשה יותר – איך עושים את זה? זה כמובן מאוד משתנה ותלוי בילדים ובכם אבל ישנם כמה עקרונות ששווה לנסות לאמץ: 1. תהיו סקרנים – אל תניחו שאתם כבר יודעים את התשובות לשאלות שאתם שואלים. תשאלו את הילדים מתוך סקרנות אמיתית. בגיל הרך נשאל אם הוא נהנה ללטף את האנב בחוג החיות או אם הוא אהב להשתתף בחוג המוזיקה או אם טעימה לו הגלידה וככל שהם גדלים נשאל שאלות יותר עמוקות – מה חשבת על הארוע שקרה בגן? מה הרגשת כשאמרו לך את המשפט הזה? האם חבר מסוים נחמד בעיניך ועוד? את הגדולים יותר כבר נשאל מה דעתם על ארועים שקורים בעולם, מה הם הרגישו במפגש עם חברים, מה גרם להם לבחור אפשרות א או ב ועוד. הרעיון הוא להתעניין בהם באמת. כשאנחנו באמת מתעניינים וסקרנים הילדים מרגישים את זה ולרוב נהנים מהתחושה שהם מעניינים אותנו. 2. לא לומר את דעתנו בלי שביקשו אותה – וואו, זה אחד הקשים אבל החשובים. הכוונה פה היא להישאר בהקשבה, לתת לילדים שלנו תחושה שאנחנו באמת מקשיבים ומתעניינים בהם וזה אומר שגם אם כרגע עולה לי צורך מטורף לומר שאני לא מסכימה, שמה שהוא עשה זה נורא או שמה שהיא מציעה זה ממש גרוע אני צריכה לרגע לעצור את עצמי. כשאני מיד מגיבה בצורה ביקורתית או בצורה ששוב אומרת את אותה הדעה שהילדים שלי כבר מכירים הם פשוט מוותרים על השיחה מראש, כי למה להם לדבר אם כבר ברור מה נגיד? לכן, בואו נתאמן כבר מגיל צעיר על השאלה ״מעניין אותך לשמוע מה אני חושבת?״ אם התשובה היא כן, איזה יופי – נאמר להם. אם התשובה היא לא – אז לא. עצרו. תנו להם. לכל המודאגים – יש לנו מספיק מקומות אחרים ודרכים אחרות להעביר את המסרים שחשובים לנו (אבל זה כבר בפוסט אחר). 3. לתת להם לפתור בעיות בעצמם – בהמשך ישיר לסעיף 2 – אם אנחנו לא אלו שאומרים מה נכון ולא נכון אז זו הזדמנות נהדרת לשאול אותם מה הם חושבים שכדאי לעשות ואז לגלות שלפעמים יש להם רעיונות נהדרים. אם הרעיון נפלא אז פשוט נעודד אותם. אם אין להם מושג מה לעשות אפשר להזכיר להם איך הם התמודדו עם סיטואציה דומה בעבר ואם גם זה לא קרה אז אפשר לחזור למשפט ״מעניין אותך לשמוע מה אני חושבת?״. כשהם יגלו שהם מסוגלים לפתור בעצמם הם גם יהיו עם הרבה יותר ביטחון עצמי וגם באמת יצאו מעודדים מהשיחות איתנו וירצו לבוא שוב – שווה, לא? 4. לשתף בעצמנו – כשאנחנו תמיד בעמדת המייעצים והמבקרים אנחנו עלולים להיתפס כאנשים מושלמים, כאלו שאף פעם לא עושים טעויות. כשאנחנו משתפים מהחיים שלנו אנחנו הופכים לאנושיים יותר (אם נבחר לשתף גם ברגעים הפחות מוצלחים שלנו). אנחנו הופכים להיות אנשים שאפשר לדבר איתם וזו המטרה כרגע, לא? אז תתחילו לשתף אותם כבר מהיום, על כל דבר. לקטנטנים זה יכול להיות מה אכלתי בצהריים או מה ראיתי בדרך לעבודה ולגדולים יותר זה כבר יהיה מה עשיתי בעבודה, עם איזו חברה נפגשתי ועל מה דיברנו (אם מתאים) או כמה שמחתי לפגוש אותה או שאולי היא דווקא עצבנה אותי ואיך התמודדתי. תנו להם להכיר אתכם, מעוד זוויות חוץ מזווית האמא או האבא – הרי יש בכולנו עוד כל כך הרבה... 5. אולי הסעיף הכי חשוב – בטח להורים לקטנטנים – תסבירו להם למה אתם עושים את מה שאתם עושים. למה אסור עכשיו עוד עוגיה, למה שוטפים ידיים לפני האוכל, למה אי אפשר ללכת היום לסרט בקולנוע או כל דבר אחר. תסבירו גם את השיקולים שלכם לבחירה בין שתי אפשרויות – זה יקר מידי וזה רחוק מידי וכן הלאה. ככל שתסבירו ותדברו על מה שעובר לכם בראש (בהתאם לגילו של הילד) אתם תייצרו קרבה ותראו הרבה יותר הגיוניים עבורם ושוב, הם יוכלו לבחור לבוא אליכם. ברור לי שלא לכולנו קל ליישם את הרשימה למעלה ושהרבה מאיתנו מביאים איתנו להורות גם את דרכי התקשורת שהיו בבית ההורים שלנו (שלא תמיד היו פתוחות ומקבלות) אבל בעצם בהורות שלכם יש לכם הזדמנות לעשות גם אחרת. נכון שלפעמים זה דורש עבודה עצמית אבל תחשבו כמה נרוויח עם נעשה אותה, לא? אז מה אתם אומרים? מתחילים?

בימים האחרונים אני מקבלת יותר ויותר פניות מהורים שעסוקות בשאלות המעבר לכיתה א – איך יודעים אם הילדים מוכנים? מה עושים אם רק אחד מהתאומים מוכן והשני לא? האם אפשר להכין את הילדים לכיתה א בכדי שיהיו מוכנים בזמן? האם כדאי להפריד ביניהם? כל שאלה כזו היא עולם ומלואו ובפוסט הזה אני רוצה להתייחס לשאלה הראשונה - איך יודעים אם הילדים מוכנים לכיתה א? אני אתחיל בכך שבגדול תפקיד הגננת הוא לבדוק את עניין המוכנות לכיתה א. חלק מתפקיד הגננת בגן חובה הוא להכין את הילדים לקראת הלימודים ולזהות אם יש ילדים שיש להם קשיים מיוחדים ואינם מוכנים. עם זאת, אני תמיד חושבת שכדאי שגם אנחנו, ההורים, נכיר את הנושא, נדע לשאול את השאלות הנכונות וגם נדע להתבונן בעצמנו על הילדים שלנו ולחוות את הדעה שלנו בעניין (כי בסופו של דבר אנחנו מכירים אותם הכי טוב) ולכן אני מתמקדת פה בנקודות שיותר בולטות לנו, ההורים. אז למה חשוב לשים לב לקראת המעבר לכיתה א? בעיני הדבר הראשון הוא הרצון של הילד ללמוד דברים חדשים, הסקרנות. לקראת כיתה א נרצה לראות ילד עם מוטיבציה ללמידה. ילד שמתעניין במספרים, באותיות. זה לא חייב להיות הדבר שהכי מעניין אותו בעולם אבל גם לא נרצה לראות אותו בהתנגדות ללמידה של הדברים האלו. כלומר, אם בכל פעם שאני מנסה לשחק איתו משחק של מספרים או אותיות הוא מסרב לגמרי, זה מעלה סימן שאלה ושווה לבדוק מה קורה בגן. כן חשוב לי לציין שכדאי לראות שהעניין הוא החומר ״הלימודי״ ולא סוג המשחק. לדוגמא, יתכן שפאזל מספרים לא מעניין אותו אבל אם נצא לרחוב וננסה לקרוא את המספרים בלוחית הרישוי של הרכבים הוא דווקא ממש יתלהב. במקרה כזה יש סקרנות ופשוט צריך למצוא את הדרך המתאימה. חשוב לציין שאצל תאומים ישנם מקרים רבים שבהם אחד התאומים מאוד בעניין ונדמה שהשני ממש לא. במקרים כאלו שווה לבדוק הא העניין הוא חוסר המוטיבציה או בעצם המנעות מתחרות עם התאום. הדבר השני שנרצה לבדוק הוא היכולת להתמודד עם תסכולים ועם קשיים. זו מוכנות רגשית. הלימודים בבית הספר דורשים מהילדים לשבת בסבלנות בשיעורים, להמתין לתורם בכיתה, לעבוד בחוברת כשמבקשים ועוד. ברור שלא מצפים שהילד יוכל לעשות את כל זה מהרגע הראשון אבל יש ציפייה שהילדים יוכלו להתמודד עם משימות חדשות ועם דרישות המסגרת. לכן, כדאי שהילדים שלנו יוכלו להתמודד עם גבולות, עם מצבים שבהם הם לא מקבלים את מה שהם רוצים וצריכים לחכות ועם רגעים שבהם הם מנסים לעשות משהו והוא לא מצליח. מה זה להתמודד – זה לרוב אומר שגם אם הם מתבאסים הם יגיבו בצורה מקובלת (בלי התקף זעם שכולל אלימות, זריקת חפצים או צרחות לא נגמרות) ושהם ישתפו פעולה בסופו של דבר. אם הילד שלי לא מסוגל כרגע לשמוע ״לא״ בלי שיהיה טנטרום מטורף בבית או שהוא מתחיל לצרוח בכל פעם שהוא מנסה להרכיב או לצייר משהו ולא מצליח אז יש פה עניין. כמובן ששווה לבדוק עם הגננת האם זה מה שקורה גם בגן (ואם לא אז זה סיפור אחר). הדבר השלישי הוא היכולת ״לקבל סמכות״. קצת קשה לי עם ההגדרה הזו אבל בעצם הכוונה היא שהיינו רוצים שהילדים שלנו יקשיבו לגגנת ויקשיבו בהמשך למורה. שהם לא יסרבו לכל דבר או שכל הזמן יבדקו גבולות. בהרבה בתים אנחנו רואים הרבה בדיקת גבולות בתוך הבית אבל בגן ילדים שמתנהגים נפלא. זה מצב סבבה מבחינת המוכנות (ואולי שווה לפנות להדרכת הורים כדי שגם בבית יהיה רגוע). לעומת זאת, אם גם בגן הילד כל הזמן עושה מה שאסור ומאתגר את הגננת אז זה כבר דורש בדיקה כי בגן יכולת ההכלה של ילדים כאלו לרוב גדולה יותר ממה שניתן להכיל בבית הספר. הנקודה הרביעית היא היכולת החברתית. המעבר לכיתה א הוא גם מעבר לעצמאות רבה יותר בשדה החברתי. ההפסקות פחות מובנות והילדים נדרשים להסתדר בעצמם יותר (ברור שזה יקרה בהדרגה). אם הילדים שלי (או אחד מהם) מאוד רגישים, כל הזמן נעלבים, לא מצליחים לשחק עם חברים בלי להיפגע או לפגוע אז שווה לבדוק יותר לעומק מה קורה. אם הילדים שלי זקוקים לתיווך בלתי פוסק של צוות הגן בכדי ליזום משחק משותף או בכדי לפתור ויכוחים עם ילדי הגן אז שוב, היינו רוצים לבחון את המצב יותר לעומק. ברור שכישורים חברתיים הם משהו שמתפתח ובכל זאת, לקראת המעבר לכיתה א כדאי שנראה מה המצב של הילדים שלנו גם בחזית הזו. הנקודה האחרונה (לפוסט הזה) היא המוכנות הקוגניטיבית והמוכנות הפיזיולוגית כלומר האם הילדים שלי מצליחים לרכוש את הידע הנדרש לקראת כיתה א – מספרים ואותיות והאם הם מצליחים ללמוד להשתמש באביזרים להם הם ידרשו – מספריים, עיפרון, מחק ועוד. אני פחות מתעכבת על הנקודות האלו כי לדעתי פה ההערכה של הגננת יכולה לספק בהחלט ואלו גם המקומות שהם יותר ״אובייקטיביים״ מצד אחד ומצד שני גם קל לנו יותר לעבוד עליהם ולזרז את המוכנות של הילדים שלנו. את הבשלות הרגשית שתיארתי קודם לפעמים קשה יותר ל״זרז״. אלו הנקודות המרכזיות בעיני וזה זמן טוב לבדוק מה המצב כרגע. עם זאת, חשוב לזכור שלרוב את ההחלטות אנחנו נדרשים לקבל בתחילת ינואר אבל שנת הלימודים הבאה תיפתח רק בספטמבר ולכן גם אם כרגע נדמה שהילדים לא מוכנים, מאוד יתכן שאפשר לעזור להם להתקדם ולהגיע מוכנים לתחילת השנה הבאה. לכן אולי כדאי בשלב זה לשקול את הדברים, לעבוד על מה שצריך אך עדיין לא לקבל החלטה סופית (אלא אם הדברים מאוד מובהקים). לדוגמא, התמודדות עם תסכולים היא יכולת נרכשת שבהחלט אפשר לשפר בעבודה נכונה ואימון בבית ואני מאמינה שאם מתחילים לעבוד עכשיו יהיה שיפור מאוד משמעותי עד לשנה הבאה. מקווה שהצלחתי לתת חומר למחשבה ונקודות התבוננות וכמובן שאשמח לשמוע אם יש לכם שאלות או התלבטויות בעניין או פשוט לשמוע אם הדברים היו מספיק ברורים. ולאלו שמרגישים שיש צורך בעבודה נוספת עם הילדים ומעוניינים בעזרתי - אני פה :-) שיהיה בהצלחה!

כנראה שכל הורה רוצה שהילד שלו יהיה ילד טוב בגן, שהגננת תהיה מרוצה, שנרגיש שעשינו עבודה טובה. אבל מה קורה כשהצלחנו ובגן הילד באמת נפלא, מקסים, מהמם (או כל מחמאה אחרת שנותנת הגננת) ובבית הוא בדיוק ההפך? אומר לא לכל דבר, מתנגד, עושה בלגן, משתולל, בוכה וצורח כשאומרים לו שאסור או שאי אפשר? איך זה יכול להיות שזה אותו ילד שלפני רגע הגננת כל כך שיבחה? אז קודם כל - זה יכול להיות ויותר מזה, כמדריכת הורים, זה אפילו מצב לא רע בכלל כי בעצם יש פה ילד (או ילדים) שמבינים עניין. הם מבינים איך אמורים להתנהל בחברה, הם מבינים שיש בגן דמות סמכותית שצריך להקשיב לה, הם ככל הנראה מסתדרים עם החברים ויודעים גם לוותר כשצריך. בגדול - באמת הצלחתם! ובכל זאת, בבית קשה איתם אז מה העניין? הרבה הורים בשלב הזה חושבים על אחת מ-2 אופציות: - לילדים יש פיצול אישיות (אני כבר אומרת שזה לא המצב) - הילדים עושה לי דווקא, פשוט רוצים למרר לי את החיים ולמה זה מגיע לי? לפעמים יש אופציה נוספת - הוא / הם מחפשים תשומת לב (ולרוב זה כבר קצת מתחיל להימאס עלינו העניין הזה כי אין רגע של מנוחה ולמה הם לא פשוט מבקשים שנשחק איתם?) אז בואו רגע נעשה טיול לתוך ראשו של ילד כזה. הילד הזה, החמוד הזה שלכם, מבלה יום שלם בגן. שם הוא מאוד משתדל, מתאמץ להיות בסדר. מגייס את כל הסבלנות שלו, את כל המוכנות שלו להתגמש ולוותר כדי שיהיה שם כיף, רגוע, נעים. כשהוא מגיע הביתה הוא במקום הנוח, הבטוח שלו (או לפחות זה מה שאמור להיות), במקום שבו הוא יכול פחות לשמור על ההתנהגות שלו ולכן כבר מההתחלה אנחנו מצפים לראות התנהגות קצת שונה. אולי יותר משוחחררת, יותר שובבית קצת. הקטע הוא שלפעמים המקום הטבעי הזה שהרגע תיארתי פוגש הורים שכרגע גם הם אולי עייפים או אולי קצת מבולבלים. הורים שחיכו יום שלם והתגעגעו אולי לילד החמוד שלהם אבל ברגע שהוא חוזר הביתה ומתחיל להשתולל כבר אין להם כוח או שהם רוצים שהוא ירגע. במצבים כאלו, הרבה פעמים ההתנהגות של הילד גורמת לנו לתגובות מעניינות (מבחינת הילד) ובעיקר לתגובות מאוד עוצמתיות מבחינה רגשית. מה הכוונה? הכעס שלנו למשל. בכל פעם שאני כועסת אני מראה לילד שלי שהוא מצא סוג של כפתור הפעלה אצלי. כפתור שאם לוחצים עליו אז עכשיו אמא מגיבה בעוצמה ואמא מתייחסת אלי ובגדול. עבור ילד הרבה פעמים הכפתור הזה הוא כמו מגנט, הוא דרך לקבל המון כוח והמון יחס (גם אם הוא שלילי) והוא בעצם לא יכול שלא ללחוץ עליו שוב ושוב. הוא כמובן לא עושה את זה במודע, הוא פשוט נמשך לזה מבפנים. אבל לא רק כעס משמש כמגנט, גם היסוס שלנו או תגובה לא עקבית שבחלק מהפעמים מאפשרת לילד לקבל את מה שהוא רצה. ילדים הם עם מאוד אופטימי, אם פעם אחת הוא ביקש עוד עוגיה והסכמתי הרי שבפעם הבאה הוא יבקש שוב ואם לא אסכים הוא יבכה, אם בעקבות הבכי הוא יקבל שוב עוד עוגיה הוא מגלה ששווה לבכות כדי לקבל עוגיה נוספת וכך תראה גם הפעם הבאה. עכשיו, בטח תגידו, אבל רוב הפעמים הוא בסוף לא מקבל את העוגיה, רק לפעמים. וזה נכון. העניין הוא שמבחינת הילד, אם יש סיכוי אפילו של 1% בלבד שבאמת תגיע עוגיה אז שווה לו לבכות גם על כל ה-99% שבהם לא תגיע העוגיה... אז מה בעצם אני אומרת, שמה שקורה בבית זה שהילד שמרשה לעצמו לנסות קצת יותר, לבדוק גבולות קצת יותר, מגלה שההורים מגיבים לבדיקת הגבולות הזו בדרך שמייצרת עבורו אינטראקציה מעניינת (כמו כעס וצעקות) או התעסקות (כמו ניסיונות שכנוע) או רווחים (כמו לתת לו את מה שהוא רוצה) ואז הוא פשוט ממשיך בזה. ולמה זה לא קורה בגן? לרוב כי בגן הגבולות מאוד ברורים וגם כי בגן זו הגננת ולא אתם, ההורים, והאינטראקציה אתכם הרבה יותר חשובה ומשמעותית לילד שלכם מאשר האינטראציה עם הגננת. לסיכום, לילד שלכם אין פיצול אישיות ואפילו להפך, אם הוא בחר להתנהג ככה אז כנראה שהוא יודע שזה משתלם עבורו :-) ומתי זה יעבור? אז זהו, שזה כבר לגמרי תלוי בכם. ככל שתדעו להציב גבולות בצורה יותר רגועה, יותר עקבית, יותר ברורה, יותר אסרטיבית ותוך כדי עדיין לתת לילד שלכם לבדוק את הגבולות בבית, לפתח את העצמאות והאישיות שאינדיוידואלית שלו, זה יעבור מהר יותר. אם לא ברור לכם לגמרי איך עושים את זה אתם מוזמנים להצטרף לסדרת ההרצאות שלי להורי תאומים ולקבל ידע וכלים יעילים וישימים או לקבוע תהליך הדרכת הורים אישית.

זהו, קיבלתם את ההחלטה. בשנה הבאה התאומים מופרדים בגן או בבית הספר. עכשיו מגיע הקטע הקשה, שרובנו לא ממש רוצים להיות בו – הרגע שבו צריך לספר להם שהם נפרדים. מן הסתם עולות בנו שאלות כמו – האם הם ישמחו? האם יבכו? האם יבקשו להישאר ביחד? ומה יקרה אם אחד ישמח ואחד לא? מה יקרה אם אחד יסרב בכל תוקף? מה אז? בפוסט הזה אני מנסה לעשות סדר ולהציע דרכים להתמודד עם הרגע הזה. קודם כל – מתי כדאי לספר? ככל שהילדים קטנים יותר אני ממליצה לספר להם יותר קרוב למועד השיבוצים של הגנים. כלומר, לספר להם כשאתם כבר יודעים להגיד להם את שם הגן שאליו הם ילכו ואולי גם עם איזה חברים הם יהיו בגן החדש. כשמדובר בילדים שעולים לבית הספר וצריכים לבחור חברים לשיבוץ אנחנו לרוב נספר מוקדם יותר כי יתכן שנרצה לשמוע מהם עם איזה חברים הם מעוניינים להיות. הם גם כבר גדולים יותר ויכולים להמתין יותר לרגע האמת. השיחה עצמה: רגע לפני שניגשים לשיחה אני מציעה שתשבו בשקט עם עצמכם ותתכננו מה אתם רוצים להגיד ובעיקר – למה בעצם החלטתם להפריד אותם. אני מניחה שזו החלטה שהתקבלה בכובד ראש והתלבטתם לא מעט. לכן, אני מניחה שהיתרונות שבהפרדה עלו מבחינתכם על החסרונות. אז שבו רגע וכתבו לעצמכם – מה היתרונות לדעתכם? לרוב, היתרונות שבהפרדה הם שלכל ילד תהיה הזדמנות לרכוש חברים משלו ושתהיה לו מורה או גננת משלו ושכך לא יתבלבלו ביניהם והם יוכלו להיות רק הם בפני עצמם. מן הסתם, אם יש רמה מספקת של נפרדות בין התאומים הם אמורים לשמוח מהאפשרות להיות קצת ללא התאום ולקבל את הבמה הזו לעצמם. אם התלות ביניהם רבה ומידת הנפרדות נמוכה יתכן שהטיעונים האלו לא ישכנעו אותם והם בכלל לא יבינו מדוע חשוב שיראו כל אחד בפני עצמו (אבל זה כבר נושא קצת שונה). כמובן שאם אנחנו יודעים על חברים שיהיו עם כל אחד מהם בגן או בכיתה הבאה שווה להוסיף גם אותם לרשימת היתרונות. בהנחה ונסגרתם על היתרונות בעיניכם, אפשר לעבור לשלב השיחה עצמה. את השיחה אני מציעה לנהל עם כל ילד בנפרד. למה? כדי למנוע את המצב שבו אחד קופץ משמחה והשני בוכה כי הוא מרגיש שזה איום ונורא. לכן, מיצאו זמן שבו אתם יכולים לדבר עם אחד מהם. זה לא צריך להיות יותר מידי פורמלי אבל כן כדאי שיהיה זמן למקרה שהשיחה תתארך. כשאתם עם הילד, פשוט ספרו לו שזה מה שעומד לקרות בשנה הבאה. משהו כמו ״אתה יודע שבשנה הבאה אתם עוברים לגן חדש / עולים לכיתה א׳ והפעם אתם הולכים כל אחד לגן משלו / לכיתה משלו״. שימו לב שבשלב הזה עוד לא הסברתי למה אלא רק ציינתי את העובדות. הסיבה היא שזה הרגע לבחון את התגובה. האם יש לחץ? האם יש התנגדות? ואולי בכלל הוא ישמח ויגיד – איזה כיף!. בהתאם לתגובה אפשר להמשיך. אם למשל הוא ישאל למה אז זה הזמן להסביר את כל היתרונות שהכנו קודם. אם הוא יבכה ולא ירצה אז כדאי לנחם אותו רגע לפני שאנחנו מסבירים – לחבק, להגיד שאנחנו מבינים שהוא לא רוצה להיפרד ושעדיין יהיה לו הרבה זמן עם התאום שלו אחר הצהריים (אם הם יוכלו להתראות גם במשך היום כדאי לציין גם את זה). במקרה כזה, לפי עוצמת התגובה נספר גם למה החלטנו ככה ומה טוב בכך אבל ממש כדאי קודם לאפשר לו לבכות ולהרגע ורק אז להסביר. אם תהיה התנגדות עזה, באופן דומה לאופציה הקודמת כדאי קודם כל לאפשר את המחאה ולהכיל את התסכול וכשהוא ירגע נדבר איתו על זה שוב. נמשיך הלאה – מיד אחרי השיחה עם התאום הראשון אני ממליצה לעשות את השיחה עם השני ובכל מקרה לא לאפשר לאח שלו לבשר לו את זה אלא שאנחנו נהיה אלו שמספרים את זה לראשונה. קחו בחשבון שזה לרוב תהליך. אנחנו נספר על זה עכשיו אבל הנושא עוד יחזור כשאלות ובדיקות מהצד שלהם בהמשך. ממש חשוב לזכור – השיחה הזו אמורה להתקיים אחרי שהחלטתם. לא כבדיקה האם זה נכון להפריד או לא. כפי שכבר כתבתי, זו החלטה קשה. ממש קשה. זו החלטה שדורשת בעיני הסתכלות קדימה, לטווח הארוך, והבנה של השלכות ההפרדה על ההתפתחות שלהם ולכן גם אין ״תשובת בית ספר״ לגבי מתי נכון להפריד. מה שזה אומר זה שהילדים שלכם לא מסוגלים לקבל את ההחלטה הזו בעצמם. הם לא יכולים להבין את השיקולים שצריך להבין והם יכולים לענות רק בהתאם למה שמתאים להם כרגע כך שאם למשל הם לפני כמה דקות רבו יתכן שהם ממש רוצים להיפרד ואם הם בדיוק נהנו יחד אז ממש לא. בנוסף, כיוון שהם חיים את הרגע הם גם יכולים לשנות את דעתם אחרי כמה דקות או ימים. לכן, שוב, השיחה הזו היא לא התייעצות. היא הודעה. זה אומר שגם אם קשה להם, התפקיד שלנו הוא לעזור להם להתגבר ולא לשנות את ההחלטה כדי להקל עליהם. כמובן שאם אתם עדיין לא בטוחים שקיבלתם את ההחלטה הנכונה כדאי שתחכו עוד רגע ותהיו בטוחים ואם תרצו עזרה בכך, אשמח להיפגש אתכם ולייעץ או להציע לכם לרכוש את ההרצאה המוקלטת שלי על הנושא שכוללת המון מידע על היתרונות והחסרונות שבכל אופציה ועל השיקולים שכדאי לקחת בכדי לקבל את ההחלטה שמתאימה לכם. שיהיה בהצלחה ואני כאן לשאלות ותגובות.

לפני שנולד הבן הבכור שלי חיפשנו שם ששנינו נאהב. לי היו המון שמות ולבעלי היו המון שמות אבל שם שהתאים לשנינו – מצאנו רק אחד... לכן כשגילינו שהילד השני שלנו עומד להיות גם הוא בן מיד תהיתי – איך נמצא לו שם? כבר פסלנו הכל... מיותר לציין שנמצא שם ואפילו שם ממש מקסים ששנינו אוהבים אבל אין ספק שבחירת שם היא עניין רציני וכשמדובר בתאומים זה הרבה פעמים עניין הרבה יותר מורכב (כמעט כמו כל דבר בגידול תאומים). אז למה זה כל כך מורכב ומה כדאי לקחת בחשבון כשבוחרים שם לתאומים. אחת הסוגיות המשמעותיות ביותר בעיני בבחירת השם לתאומים היא ההחלטה האם השמות יהיו קשורים זה לזה או לא. יש רבים שמחפשים לתת שמות קשורים המדגישים את הקשר בין התאומים. אלו יכולים להיות שמות מתחרזים כגון צילי וגילי שמות שמתחילים באותה האות – אלון ואמיר שמות שמייצרים משהו יחד – אורי וזוהר יש גם כאלו שבוחרים בשמות קשורים אך שהקשר אינו ישיר כמו שמות מאותו נושא – מעיין ופלג (שניהם קשורים למים) או שמעבירים מסר דומה – איתן ולביא (חוזקה) ויש כאלו שבוחרים בשמות שאינם קשורים כלל. אז איך מחליטים לאיזה כיוון ללכת? בעיני, אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים לתאומים הוא פיתוח הנפרדות בין התאומים. לא להתבלבל, הכוונה היא לא להפריד ביניהם אלא לגדל אותם כשני ילדים עצמאיים שיודעים כי כל אחד מהם הוא ילד בפני עצמו ולא רק חלק ״מתאומים״. בעצם ללמד אותם שהם גם חברים מאוד טובים ולשמר את הקשר המיוחד שלהם וגם שבתוך הקשר הזה יש שניים שכל אחד מהם הוא ילד עם רצונות, יכולות וצרכים משלו. מתוך ההנחה הזו, כדאי לזכור שהשמות שניתן להם, גם הם אומרים משהו עליהם וכמובן ילוו את התאומים לכל החיים. לכן כדאי לקחת בחשבון מספר שיקולים נוספים: 1. שמות שמתחרזים או שמאוד דומים עלולים לבלבל בעתיד את הסביבה המקיפה את הילדים וליצור מצב שבו כל הזמו שואלים מי זה מי. לדוגמא צילי וגילי, ניר ושיר, מאור ונאור. שמות כל כך דומים מקשים מאוד על הסביבה לזכור מי הוא כל אחד מהילדים ויתרה מכך נשמעים מאוד דומה גם באוזני הילדים ולכן עשויים לבלבל גם אותם. 2. שמות שמשלימים זה את זה עלולים להעביר לתאומים את המסר שהם חייבים להיות יחד כי הרי הם ״משלימים זה את זה״. במצב כזה, יתכן שיועבר מסר סמוי, לא מדובר, שהם לא אמורים להתפתח כל אחד בכיוון שלו אלא רק בכיוון משותף יחד (מסר הפוך למסר הנפרדות שתואר למעלה). כמובן שאפשר שיהיה קשר בין השמות כל עוד אנחנו זוכרים גם להעביר את המסר ההפוך שגם כל שם הוא שם יפה בפני עצמו. 3. מקרה שבו אחד נושא את שם אחד מקרובי המשפחה שנפטרו בעוד שהשני לא עלול לעיתים לייצר מצב של ציפיות גדולות מנושא השם או של תחושה מאוחר יותר של התאומים שהוא אולי המועדף או האהוב יותר כיוון שנבחר לשאת את השם המיוחד. גם פה, כדאי שנדע מדוע בחרנו בשם הזה דווקא עבור התאום הזה ולא השני (למשל כי הוא בן והיא בת או כי היא הייתה דומה פיזית לסבתא כשנולדה וכן הלאה) 4. שמות בלתי קשורים הרבה פעמים מעבירים גם בצורה בלתי מילולית את העובדה שהם שני ילדים נפרדים. בכל מקרה, באיזה שם שלא תבחרו, מה שחשוב בעיני הוא הסיפור שמאחורי השם. יבוא היום שבו הילדים ישאלו – למה בחרתם עבורי את השם הזה ולא שם אחר? מדוע דווקא לי נתתם את השם הזה? אם נדע לספר ונדע להראות מדוע השם הזה נבחר דווקא עבורו ומדוע הוא יחודי ומיוחד רק לו אזי נוכל בכל גיל להעביר את המסר שכל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד במינו. אם מעניין אותך לשמוע עוד על פיתוח הנפרדות בין התאומים שהוזכר פה בפוסט אני מזמינה אותך להצטרף להרצאת אונליין על פיתוח הנפרדות בין התאומים מהרגע הראשון. פרטים נוספים על ההרצאה ניתן לקרוא כאן.

את דמי החנוכה אני זוכרת עוד כילדה. איזה כיף זה היה לקבל מתנה ובהמשך גם כסף. אצלנו בבית לא היו הרבה הזדמנויות להתעסק עם כסף. בגדול כשהיינו צריכים ההורים נתנו וזה היה מצוין עבורנו, הילדים. כאמא, אני חושבת אחרת. אני חושבת שחובתנו (אני ובעלי) ללמד את הילדים שלנו גם התנהלות כלכלית. עכשיו אני יודעת, זה נשמע גדול ומפוצץ, אבל האמת היא שזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע. מה זו התנהלות כלכלית בעיני - ללמוד מהו ערך הכסף. ללמוד שכסף לא סתם נופל מהשמיים וכשאתה מוציא כסף על משהו אחד יש סיכוי שלא יישאר למשהו אחר ובעצם ללמוד לתעדף. לא רק זה, זה גם ללמוד שאם אתה חוסך למשל אז אתה יכול לקנות משהו שבהתחלה לא יכלת להרשות לעצמך ובעצם מלמד גם איפוק וסבלנות ואולי גם עבודה קשה ויצירתיות. אלו המון ערכים שכולנו רוצים להעביר לילדים שלנו, לא ככה? במיוחד בדור של היום שבו לא מעט הורים מתלוננים שנראה שלילדים אין שום הערכה לכל הכספים שאנחנו משקיעים ברכישת הצעצועים שלהם. אז איך דמי החנוכה קשורים לזה? אם דמי החנוכה יהיו באמת מעות - כסף, זו התחלה לא רעה. זו הזדמנות לקחת את הילדים לחנות הצעצועים וללמד אותם למשל שלא כל הצעצועים בחנות עולים אותו הדבר ושהם יכולים לרכוש רק צעצועים בסכום שכבר יש להם (אני ממש ממליצה בחום לא להשלים להם כסף בקופה). זה כנראה יגרום לילדים לאט לאט לעבור מהקופסאות הענקיות במאות שקלים אל הצעצועים הצנועים יותר, שמתאימים לסכום שיש ברשותם. זו גם הזדמנות נהדרת להראות למשל שבאותו הסכום אפשר לרכוש מתנה אחת גדולה או למשל שתי מתנות קטנות (כמובן שזה קשור גם לסכום ההתחלתי). אם למשל יקרה מצב שבו אחד הילדים ממש רוצה מתנה שהוא כרגע לא יכול להרשות לעצמו זו יכולה להיות גם הזדמנות טובה ללמד אותו לחסוך ולהמתין ובעצם להציע לו כרגע לא לרכוש מתנה חלופית ולהמתין לרגע שבו יהיה לו מספיק כסף. איך יהיה לו מספיק כסף? כי אם אנחנו באמת רוצים ללמד התנהלות כלכלית אז אני מציעה שנוסיף גם דמי כיס. דמי כיס הם דרך לאפשר לילדים לחסוך לאורך כל השנה כאשר בכל שבוע הם מקבלים סכום קטן יחסית ואמורים ללמוד איך להתנהל איתו. כמובן שמאחורי הרעיון יש עקרון נוסף - אנחנו לא קונים לילדים צעצועים ומתנות כל הזמן אלא מלמדים אותם מתי אנחנו קונים (ימי הולדת, חגים, לעיתים רחוקות כשאנחנו רוצים לפנק) ומתי הם קונים לעצמם (כל השאר...). אם הולכים על הרעיון הזה אז חשוב בעיני לזכור כמה דברים: - להגדיר מה מותר ומה אסור לרכוש בדמי הכיס. למשל לילדים מאוד צעירים לא הייתי מאפשרת לרכוש ממתקים בדמי הכיס. ככל שגדלים וחלק מהבילויים כוללים אוכל אז אפשר להגמיש את העניין הזה לטעמי. - דמי הכיס אינם תלויים בהתנהגות של הילד. זה לא פרס וגם לא עונש. זו דרך ללמד התנהגות כלכלית ולכן גם אם הילד היה היום ממש מעצבן אבל הגיע יום החלוקה של דמי הכיס הוא עדיין יקבל אותם... - רק הילד מחליט האם לבזבז את הכסף שלו או לא. התפקיד שלנו הוא רק לייעץ ולהסביר לו את ההשלכות האפשריות של הקניה. למשל - ״אני רואה שאתה ממש רוצה את הצעצוע הזה. כרגע אין לך מספיק כסף אבל אם תחסוך עוד שבועיים תוכל לקנות אותו. אולי כדאי לך להמתין ולא לקנות עכשיו.״ כמובן שההחלטה הסופית היא בידי הילד ואם הוא בחר ההפך מההצעה שלנו ואז מתבאס בדיעבד חשוב לזכור לא להשתמש במילים ״אתה רואה, אמרתי לך ש...״ אלא להשתתף בצערו ולתת לו לשאת בתוצאות. מניסיוני, הרבה מהילדים בתחילת הדרך יראו לכם בזבזנים גדולים ומיד ירצו לבזבז כל סכום שיקבלו. לאחר זמן מה הרבה פעמים נתחיל לראות שינוי. נראה איך פתאום הם כן מוכנים להמתין ולחסוך כדי לרכוש את המתנה היקרה יותר, נראה איך הם מתחילים להפעיל שיקול דעת ולהבין מה משמעות הכסף וזו המטרה, לא?