מחר יחזרו ילדי בית הספר הביתה נרגשים עם התעודות בידם.
חלקם יחזרו מאושרים, חלקם פחות.
אבל מה קורה כששני החלקים האלו מייצגים את התאומים שלנו - אחד שהתעודה שלו נפלאה ומעוררת גאווה והשני שלא בהכרח מרוצה או שיש מקום לשיפור (בעיננו לפחות)?
איך מעודדים את הראשון מבלי לדכא את השני?
איך לא מייצרים השוואה ותחרות ביניהם ברגע הרגיש הזה? (אני לרגע מתעלמת מהשאלה למה לא לייצר השוואה)
אז הנה כמה דרכים שיעזרו לתת לכל אחד יחס אישי ועידוד אישי:
קודם כל, שבו עם כל אחד בנפרד כשאתם עוברים על התעודה שלו. הקדישו לזה זמן, הביטו בו ורק בו. אם הוא לא מעוניין לעבור על התעודה מיד כשהוא נכנס הביתה זה בסדר גמור, אפשר להמתין. תנו חיבוק, שימחו איתו שהסתיימו הלימודים ויש חופש וחכו לזמן מאוחר יותר כשהוא יהיה פנוי לכך.
בזמן המעבר על התעודה חפשו את המקומות המשמחים, המעודדים, את המילים הטובות שאולי כתבה המחנכת, את השיפור מהתעודה הקודמת גם אם זה רק שיפור מ-60 ל-65.
הקפידו לציין את השיפור האישי שלו, ללא השוואות לתאום. דברו רק עליו ועל המאמץ שאולי השקיע. גם אם נראה לכם שהציון אינו מספק, רגע לפני שתאמרו משהו, תשאלו אותו - אתה מרוצה מהציון? מה אתה חושב על התעודה? במקומות שבהם הוא יתבאס תנו חיבוק, תשאלו האם ירצה עזרה להשתפר בהמשך ואם כן, תציעו לדבר על זה בהמשך (ממש לא חייבים ברגע הזה).
זיכרו שהתעודה היא רק דרך למדוד ביצועים בבית הספר. היא לא נותנת ציונים לחברות, לאיכפתיות, לטוב לב, להשקעה, לעזרה ולעוד הרבה ערכים שכנראה הרבה יותר משמעותיים בהמשך החיים.
גם אם התעודה נפלאה ומדהימה שימרו על אותם הכללים והתייחסו לגופו של עניין וציון והשתדלו להימנע מהכללות כגון - ״אתה מדהים!״ ״אתה הכי חכם / מוצלח / מוכשר״, ״זו התעודה הכי טובה שראיתי״ וכדומה. הכותרות נחמדות אך עלולות לייצר תחושה לא טובה אצל השני ויותר מכך, מה אם בפעם הבאה התעודה לא תהיה כל כך טובה? המטרה בעיני היא לעודד על מאמץ והתמדה ופחות על התוצאה.
תנו חיבוק גדול, תזכירו שאתם אוהבים וגאים בילד עצמו בלי קשר לתעודה ואפילו תוסיפו כמה מילים שמראות איך הוא או היא התקדמו השנה בעיניכם, גם בתחומים שאינם קשורים לבית הספר - חוגים, חברים, תחומי עניין נוספים.
תהנו מהחופש הגדול!
