אני חושבת שיש שני ז׳אנרים של אנשים - אלו שאוהבים את ארוחות החג ואלו שלא. אני מהסוג שממש אוהב. אני נהנית מהמפגש המשפחתי, החגיגי קצת יותר מהרגיל ומהטקסים שמלווים את הערב. מה שכן, מאז שאני אמא, ערבי החג קיבלו אופי קצת שונה. השעות שבהן מתקיימות הארוחות הן איך לומר - לא בהכרח מתאימות לילדים קטנים, משך הארוחות לרוב לא מתאים לרוב הילדים ובטח לאלו מהם שהם קצת אנרגטיים יותר (ויש לי גם כאלה). זה הופך למשהו אחר, הרבה יותר מאתגר… אז כמובן שיש אופציה לא ללכת ולהישאר בבית אבל אם החלטתם בכל זאת ללכת (כמו רוב ההורים) אז הנה כמה טיפים שיעזרו לעבור את הערב בצורה מהנה יותר. הכנה מראש הכנה מראש היא לא רק שיחה עם הילדים על מה הולך להיות. היא קודם כל, הכנה של עצמנו לקראת מה שעומד להיות והכנה של המארחים או המשתתפים בארוחה. זה בעצם אומר תיאום ציפיות. אתם מכירים הכי טוב את הילדים שלכם ויודעים איך הם בשעות האלה ובכלל. למשל, האם הם יהיו עייפים ועצבניים? אם התשובה היא - כנראה שכן, אז אולי אפשר להכין מראש מקום שהם יוכלו לישון בו? או פינה שקטה שהם יוכלו להרגע? אולי אפילו להגיע קצת קודם ולהרדים אותם שם ללילה (אם הם ממש קטנים). עוד דוגמא, האם ריאלי לצפות שהם באמת ישבו במהלך הקראת ההגדה או שבעצם עדיף למצוא פינה שבה הם יוכלו לשחק בצד עד לשלב האוכל (או אולי להביא משחקים לשולחן)? נסו לדמיין את נקודות התורפה של הערב מראש ולהתכונן (ואני ממש ממליצה לנסות לחשוב מחוץ לקופסא כדי למצוא פתרונות יצירתיים). אנחנו באחת השנים החלטנו פשוט להעביר את הסדר אלינו הביתה (הסבתות הביאו את רוב האוכל ואנחנו תרמנו את הבית). זה חסך הרבה בלגן של הוצאת ילדים קטנטנים שגם ככה לא היו נשארים ערים במהלך הסדר. ברור שזה לא תמיד אפשרי אבל גם זו אופציה :-) בנוסף, אני מציעה בחום לשתף גם את מארח הסדר במחשבות האלו שלכם, גם בכדי לבקש את עזרתו במה שצריך וגם בכדי למנוע אי נעימיות כשלמשל הילדים יקומו מהשולחן באמצע הארוחה (ובטח כשהילדים של הגיסה יישארו לשבת ממש יפה בשולחן באותו הזמן…) ובכלל, לבדוק אפשרות להתאים את שעת הסדר לשעות שמתאימות לילדים שלכם וכך להמנע ממצבי עייפות יתר או רעב מטורפים (כמובן שרק אם זה אפשרי). כדאי גם אולי לתאם עם בן הזוג חלוקה מסוימת בהשגחה על הילדים כך שלפחות תוכלו להשתתף בתורות בקריאת ההגדה ובארוחה (אם זה חשוב לכם). כמובן, שבהתאם לגיל, כדאי גם להכין את הילדים לקראת ליל הסדר. להסביר להם מי יהיה בערב, להסביר איך מתנהלת הארוחה (קחו בחשבון שהסדר בגן הרבה יותר קצר מזה שבבית), תבדקו איתם האם הם רוצים להשתתף בשירה או לא, תסבירו מה מצופה מהם - לשבת בשולחן או לחילופין - אתם יכולים לשחק בשקט בצד ולאפשר למבוגרים יותר לשבת בשולחן. כל הדברים האלו דורשים קודם כל חשיבה שלנו על העניין ולכן שווה לנסות ולדמיין איך זה ייראה מראש (ובבקשה תנסו לדמיין את הדברים בצורה הכי ריאלית שאפשר, בלי פנטזיות. מקסימום תופתעו לטובה). הכנה ביום עצמו בהתאם לסדר היום שנהוג אצלכם בבית, אני ממליצה לתכנן את היום כך שהילדים יגיעו במיטבם לערב החג. זה אומר שאם אלו ילדים שעדיין זקוקים לשנת הצהריים, אל תוותרו עליה. גם אם הם מתרגשים מהחג, גם אם הם מסרבים, תהיו יצירתיים. בימים כאלו אני אפילו ממליצה אם אין ברירה לקחת את הילדים לנסיעה באוטו בכדי שירדמו בנסיעה ויצברו קצת שעות שינה ויהיו במצב רוח טוב יותר בערב (מדברת לגמרי מניסיון). בנוסף, בהתאם למה שנהוג אצלכם בבית בסדר, תוודאו שהילדים לא יהיו רעבים מידי. ילד רעב הוא ילד עצבני וילד עצבני בליל הסדר זה לא כיף. לפעמים, אם הסדר מתחיל יחסית מאוחר, שווה אפילו לשקול לתת לילדים ארוחת ערב לפני שיוצאים מהבית. נכון שיהיה אוכל גם בסדר ושאנחנו רוצים שהם יאכלו אבל בצורה כזו נרוויח כמה דברים אחרים - הראשון - הם לא יהיו רעבים מידי עד זמן האוכל, השני - אנחנו לא נדאג האם הם אוכלים מספיק או לא ונוכל ״לשחרר״ את עניין האוכל בזמן הסדר ואולי לאכול בעצמנו, השלישי - אם הם ירדמו בדרך לסדר, לא קרה שום דבר, הם כבר מוכנים לשינה :-) בערב החג אחרי שהכנתם את עצמכם ואת הילדים ותכננתם איך הדברים יעבדו, חשוב לזכור שכל תכנית היא בסיס לשינויים. ייתכן שפתאום אחד התאומים יירדם לשנת הלילה בנסיעה לערב החג. ייתכן שאחד יכנס ומיד יהיה בלחץ מכמות האנשים. ייתכן שהם יהיו נודניקים או כל דבר אחר. ייתכן שהם לא ירצו לשיר את הקושיות. מה שאני ממליצה הוא לזכור שזו לא השגרה שלכם, שזה ערב אחד קצת שונה. מותר לשבור בו קצת את החוקים וההרגלים. מותר לזרום קצת יותר. מותר להחליט שאחד יישאר ער עד אמצע הלילה והשני יישן מהרגע שהגעתם. הכל מותר. רק תנסו להנות… (אה, ובבקשה אל תלחצו עליהם לשיר את הקושיות אפילו שזה ממש חמוד...) כמובן שיהיה קל יותר אם כן תצליחו לשמור על סוג של שגרה, אבל גם אם לא, תנסו להוציא את המיטב. קחו בחשבון שאם הילדים כבר בעייפות יתר אז בשלב כלשהו הם יתפרקו ויבכו. כמו כן, ברור שמתישהו כנראה יגיע הבכי בכל מקרה. תנסו לא להתבאס מזה יותר מידי, להבין שכנראה זה הזמן או להשכיב אותם לישון או לסיים את הערב ולחזור הביתה ובעיקר תזכרו שבשנה הבאה הם יהיו גדולים יותר וכנראה שיהיה קל יותר. מאחלת לכולם חג אביב שמח ומהנה וכמובן שאשמח לשמוע איך עבר ערב החג שלכם. ואם אתם מעוניינים לספר לי באופן אישי איך עבר ערב החג, אתם מוזמנים לפגוש אותי באחת (או בכל) ההרצאות שאני מקיימת ממש בקרוב. לפרטים על ההרצאות היכנסו לכאן. בתמונה - הסדר אצלנו בבית...

פורים הרגע הסתיים וכבר מתחילים להריח את האביב ואת חג הפסח הלא הוא חג הגמילה :-) רגע לפני שאתייחס לגמילה עצמה אני רוצה לרגע לשים סימן שאלה על חג הגמילה הזה. למה בעצם? מי החליט שהילדים מוכנים לגמילה דווקא בפסח? זה נכון שאנחנו יותר פנויים (אם אנחנו באמת בבית ולא מטיילים בכל הארץ או בחו״ל) אבל תנו לי לגלות לכם סוד קטן - כשגומלים ילד ״מוכן״ הגמילה הרבה יותר קצרה ומוצלחת ומי החליט שהוא מוכן דווקא בחודש אפריל השנה??? ילד שמוכן לגמילה יכול גם להיגמל בסוף שבוע אחד בקיץ אז ממש לא חייבים להתחיל כמה חודשים לפני המעבר לגן עירייה... אז אולי עכשיו אתם שואלים את עצמכם - איך יודעים אם הילד מוכן? אז הנה כמה סימנים שעוזרים (שימו לב שכשמדובר בתאומים, חשוב לוודא שאצל כל אחד מהתאומים מופיעים הסימנים האלו). סימנים שהילד מוכן לגמילה: 1. הוא יודע לזהות לפני או אחרי שהוא עושה את צרכיו. עדיף שהוא יודע לזהות לפני אבל אפשר לפעמים להסתפק בזיהוי לאחר מעשה. חשוב לציין שלרוב לוקח יותר זמן לזהות את הפיפי אבל בהחלט כדאי שהוא ידע לזהות גם אותו. 2. הוא מספיק עצמאי בשביל להוריד לבד את המכנס והתחתונים (כך שלא יהיה תלוי בכם לכל התפנות בשירותים). 3. הוא יודע לדבר או לפחות לסמן כשהוא צריך להתפנות. 4. הוא מביע רצון לנסות לעשות צרכים באסלה או לא רק בחיתול. 5. הוא מעוניין להוריד את החיתול (אפילו כמשחק) וללבוש תחתונים. שימו לב שהסימנים מערבים מספר סוגים של יכולות - יכולת פיזיולוגית לזהות את הצרכים, יכולת פיזית לבצע את הפעולות הנדרשות כגון בקשה להתפנות והתפנות עצמאית בשירותים ובשלות רגשית להיפרד מהחיתול. אם רק אחת מהיכולות קיימת אך האחרות לא, יש סיכוי סביר שהגמילה תסתבך ותימשך הרבה זמן. לכן, רגע לפני שתמשיכו לקרוא על צעדי ההכנה לקראת הגמילה אני מציעה שתבדקו טוב עם עצמכם האם נראה לכם שהילד שלכם באמת מוכן. לגבי תאומים, תשאלו את עצמכם את השאלה לגבי כל אחד בנפרד וחשוב לזכור שממש אין חובה לגמול את שניהם יחד. הרבה פעמים קל יותר לגמול רק אחד ואז את השני כיוון שניתן להתפנות באופן מלא לראשון והשני יהיה בענייניו. אני יודעת שלפעמים עולה החשש - מה יחשוב מי שלא נגמל כרגע? האם הוא ירגיש קטן וחסר יכולת? אז ממש לא חובה. זה לגמרי בידיים שלכם וזו הבחירה שלכם להעביר מסר כזה או אחר. אני אגיע לכך בהמשך. כן חשוב לי לציין שלפעמים רצון עז של אחד התאומים להיגמל יכול להשפיע על התאום השני ולייצר מוטיבציה גם אצל השני. אני מזכירה שבסופו של דבר זו החלטה שלכם, ההורים, האם לגמול או לא ולעיתים המוטיבציה הזו עוזרת בתהליך הגמילה (אך היא לא תמיד מספיקה אם היא לא מלווה ביכולות הפיזיולוגיות שתיארתי). מה שכן חשוב הוא לשים לב לדרך שבה אנחנו מסבירים לו מדוע הוא לא נגמל כרגע בכדי שלא ירגיש קטן ולא יכול (אני מתייחסת לכך בהמשך). זיכרו שהתאומים הם בסופו של דבר שני ילדים נפרדים וכל אחד מהם מתפתח ומתקדם בקצב שלו וכך גם בענייני הגמילה. הכנה לקראת גמילה אז נניח שהילד או הילדים שלכם כבר מוכנים - מה עכשיו? עכשיו כדאי להכין אותם בהדרגה. קודם כל להתיידד עם האסלה - להתחיל להציע להם להתפנות באסלה לפני המקלחת. אם אתם נתקלים בסירוב עיקש מאחד או משניהם - תקשיבו לו - הוא כנראה לא מוכן... בהנחה ויש שיתוף פעולה ניתן להתקדם לצעד הבא - להציע מידי פעם אחר הצהריים להחליף לתחתונים ולנסות. שוב, זה יתן לכם מושג גם לגבי רמת המוכנות. אם הוא למשל עושה בתחתונים וזה ממש לא אכפת לו - אולי הוא עוד לא מוכן... אחרי שתנסו את הצעדים האלו כמה ימים או אפילו כמה שבועות ותראו שיש שיתוף פעולה, שהוא מוכן ללכת לשירותים להתפנות, שהוא מרגיש כשהוא עושה בתחתונים ושאין התנגדות לעניין אפשר לעבור לשלב הבא - גמילה. הגמילה עצמה שלב הגמילה הוא השלב שבו מחליטים שמורידים את החיתול באמת. אני ממליצה להתחיל את השלב הזה בשיחה מקדימה שמעודדת את הילד לקראת השינוי. בשיחה נספר לו שנראה לנו שהוא כבר מספיק מוכן ובוגר להיפרד מהחיתול במהלך היום ושממחר הוא ילך לגן או בבית בלי חיתול ורק עם תחתונים. זה השלב גם להעביר אליו את האחריות (שלב קריטי בעיני בגמילה) ולומר לו שאנחנו סומכים עליו שהוא ילמד לזהות מתי הוא צריך להתפנות וילך להתפנות או יבקש מאיתנו כשהוא צריך ללכת לשירותים. השיחה היא גם הרגע להסביר לתאום שאולי כרגע לא יתחיל את הגמילה שהגוף שלו עדיין לא מוכן ושברגע שגם הוא יהיה מוכן, נוריד גם את החיתול שלו. דרך אגב, בינתיים, עד שנוריד לו את החיתול גם מחוץ לבית בהחלט ניתן לאפשר לתאום הזה להסתובב בבית עם תחתונים ולשים את החיתול רק כשיוצאים מהבית. בצורה הזו אין סיבה שהוא ירגיש פחות טוב מאחיו או קטן יותר. בעיקר הוא יבין שהם ילדים שונים ומוכנים ברגעים שונים (נפרדות כבר אמרתי...). חשוב מאוד בעיני לזכור שגמילה היא תהליך. זה תהליך שבו הוא ילמד לקחת אחריות על הגוף שלו ועל הרגעים שבהם הוא צריך להתפנות והאם הוא רוצה להתפנות או לא. לכן, לאחר השיחה אנחנו באמת רוצים להעביר אליו את האחריות. לא לשאול יותר מידי האם הוא צריך להתפנות, לא לקחת באופן יזום לשירותים אלא להמתין ולעודד אותו כשיבקש. כן אפשר בשלבים הראשונים לעזור לו לזהות את הסימנים הפיזיולוגיים - ״אם לוחץ בבטן זה סימן שצריך להתפנות״ ולעודד ללכת לשירותים לפני יציאה מהבית. כמובן שאם הוא יבקש ללכת בעצמו נעודד אותו מאוד על כך שהוא בוגר ושהוא יודע לזהות מה הגוף שלו מסמן לו. אם הוא יעשה בתחתונים רק נאמר ״זה בטח לא נעים לך, בוא נחליף״. אם אתם מרגישים שזה מתחיל להפוך למאבק - הוא מסרב ללכת לשירותים כשאתם מציעים או מתנגד להתפנות באופן כללי, קחו צעד אחורה. אל תלחצו. אם זה קורה ממש בתחילת הגמילה, אולי אפילו שווה להתייעץ עם איש מקצוע כדי לבדוק כיצד להתקדם. חשוב לזכור שאם לא נהפוך את הגמילה למשהו אישי ונקפיד להשאיר את אחריות הגמילה אצלו ולא אצלנו הגמילה תתנהל הרבה יותר חלק כי היא לא תהפוך למאבק ביננו לבינו (אחת המלכודות של הגמילה...). זה הזמן להמתין ולתת לדברים לקרות בקצב שמתאים לילד שלכם. לרוב, אם הוא כבר היה מוכן זה יהיה מהיר, אם קצת ״פספסנו״ את הסימנים ייתכן שזה ייקח יותר זמן אבל זה כבר לפוסט אחר. אז חג פורים שמח ותהליך גמילה מהנה לנגמלים...

הרבה פעמים צוחקים ואומרים שתאומים זה בעצם שניים במחיר אחד. זה אולי (רק אולי) נכון לגבי ההריון אבל תכלס הורים לתאומים יודעים שבשאר הזמן זה בערך שניים שעולים כמו שלושה :-) והיום רציתי לשתף אתכם באחד הרגעים האישיים שלי שבהם הרגשתי שזה יותר כמו שלושה... זה קרה כשהתנדבתי ללוות את הגן של הבנות שלי לפעילות מחוץ לגן. הייתי בטוחה שיהיה כיף. הן ממש חיכו לזה, ביקשו שאתנדב ללוות ואני שמחתי שהנה - שתיים במחיר אחד. הן יחד בגן ולכן אני יכולה ללוות את שתיהן במחיר בוקר חופש אחד :-) הבוקר התחיל סביר, הן נפרדו יפה וחיכו שאחזור בשעת הפעילות. אבל כשחזרתי התחיל הבלגן - פגשתי ילדות בוכיות, בלחץ שאמא תיתן להן יד ובכל רגע שבו הייתי קרובה יותר לאחת מאשר לשנייה, השנייה התחילה לבכות בהיסטריה. הפעילות הייתה מרתקת אבל לומר שהן נהנו ממנה באופן מלא יהיה שקר. הן היו עסוקות בי הרבה יותר מאשר בפעילות (כמובן שאחת יותר מהשנייה) אבל ברגע שאחת ראתה שהשנייה צמודה אלי היא מיד הגיעה גם ״לתדלוק״. אני התבאסתי בטירוף. הכי לא מה שדמיינתי לי בראש. כשסיפרתי על החוויה לחברה היא מיד אמרה לי, היית צריכה לפצל אותן בגן. אולי זה מה שקופץ גם לכם לראש אבל האמת היא שזה ממש לא המצב בגן בדרך כלל. הן מסתדרות מעולה בגן, לכל אחת יש את החברים שלה והעניינים שלה וכשאני באה לאסוף בסוף היום הן בקושי מרימות את הראש אלי כי הן עסוקות כל אחת בעינייניה. זו גם הסיבה שאני ממש לא משייכת את ההיסטריה לתחרותיות ביניהן (כי גם בבית זה לא המצב), זה כן שייך כנראה לעובדה שזו הפעם הראשונה שבאתי ללוות, להתרגשות וחוסר הידיעה של מה יהיה בזמן הפעילות (איפה אני אהיה, עם מי אהיה) ולעובדה הפשוטה שכן, הן שתיים ואף אחת לא מוכנה לשחרר כי אז ״השנייה תתפוס״. אז כן קיבלתי החלטה (בינתיים) לא לבוא ללוות שוב בגן (כי אני לא נהנתי, לא בגללן) ולחכות לליווי נפרד כשהן יהיו בכיתה א׳ אבל זה ממש לא גרם לי לשנות את החלטתי לגבי השיבוץ שלהן יחד בגן. ומה המסר שלי? שיש ימים טובים יותר וטובים פחות, יש סיטואציות שזה מבאס לגדל תאומים ויש סיטואציות שזה חלום ושתמיד כדאי לנסות ולהתסכל על התמונה הגדולה ועל ה-80/20 (מה קורה 80% מהזמן ולא מה קורה 20% מהזמן) ולפעול לפיה ולא רק לפי המהמורות שבדרך. אז בקרוב לא תראו אותי מלווה את הגן אבל אם כן תרצו לראות אותי, אתם מוזמנים להצטרף לאחת או לכל ההרצאות שאני מקיימת בקרוב וללמוד כיצד להפחית את התחרותיות בין התאומים רוב הזמן (אין מושלם, כבר אמרתי?), איך להפוך אותם לחברים טובים מצד אחד ולילדים עצמאיים ונפרדים מצד שני ועוד ועוד. כל הפרטים בלינק הזה :-)

לרובנו יש כמה ״נקודות שיא״ מאתגרות ביום - אחת מהן היא כנראה התארגנות הבוקר. אנחנו לרוב רוצים לתקתק, להתארגן כמה שיותר מהר כי צריך להגיע לגן בזמן וכי צריך לא לאחר לעבודה והתאומים? בדיוק אז הם נהנים לשחק יחד (לא פעם אלו שעות המשחק הכי יפות שלהם יחד). הם נהנים להשתולל, לברוח לנו כשאנחנו מבקשים שיבואו להתארגן או שהם פשוט לא משתפים פעולה. מילא אם זה היה קורה עם אחד אבל גם אם כבר הצלחתי להלביש אחד, בהרבה מקרים השני מתחיל לעשות דרמות והבוקר הולך ומתארך ומתארך. חלק מהפעמים הסיבה שהדברים מתנהלים ככה היא כי אנחנו מנסים ״למקבל״ (לעשות דברים במקביל). מה הכוונה? למשל אם אני מנסה עכשיו להלביש אותם או לדאוג שיתלבשו בעצמם - זה לרוב אומר שאני מנסה להחליף את הבגדים לשניהם (זה אחרי זה), וזה בדרך כלל אומר שאני צריכה ששניהם יהיו באזור. לכן, אני מקפידה להשגיח על שניהם שלא יעלמו מהחדר ומנסה לדבר או לתפעל את שניהם - בוא אתה, עכשיו בוא אתה וכן הלאה. גם אם אני מנסה לעשות תורות ביניהם (דבר מבורך בפני עצמו), אלו לרוב תורות מאוד קצרים למשימות ממש קצרות. בפועל, מה שקורה זה שהסבלנות שלי נגמרת כי זה מרגיש בלגן, מרגיש שאני כל הזמן דרוכה וחייבת להיות בשליטה כדי שהם לא יתפזרו ויברחו ממני. כמובן שהעובדה שהם לרוב גם לא ממש מרוכזים בי לא עוזרת (כי הם עוד עסוקים אחד בשני אחרי הלילה שבו לא נפגשו :-) ). וכשנגמרת לי הסבלנות, הצעקות והכעסים לא מאחרים לבוא. כמובן שזה כבר לרוב גורר התנגדות, השתוללות או בכי מצידם והנה אנחנו בתוך הסערה של הבוקר. אז יש לי הצעה בשבילכם. הצעה שלפעמים חוסכת זמן אבל בעיקר מורידה קצת את רמת הלחץ. במקום לנסות ולארגן את שניהם במקביל, תארגנו כל פעם אחד מההתחלה עד הסוף. זה אומר שעכשיו אני מרוכזת רק באחד מהם - מחליפה לו בגדים (או מוודאת שהוא מחליף בעצמו), מצחצחת לו שיניים, נועלת נעליים, נותנת לו משהו לאכול (את זה לפעמים אפשר לדחות לאחר כך ולעשות יחד) ורק אז עוברת לשני. ומה קורה עם השני בזמן שאני עם הראשון - האמת, לא כל כך חשוב. אני מוודאת בזווית העין שהוא בסדר ולא עושה משהו מסוכן (הרבה פעמים הוא יבחר להיות גם ככה באזור שלי או של אח שלו) וכרגע אני לא מתמקדת בו. אם הוא כן מבקש להתארגן אז כמובן שאני אעודד אותו לכך (אם הוא מספיק עצמאי להתארגן בעצמו) או שאבקש ממנו להמתין עד לתורו. בצורה כזו, אפשר להרוויח כמה דברים: הראשון, אני מעניקה יותר תשומת לב לכל אחד כאשר אני מלווה אותו בהתארגנות השני, כל אחד מהילדים מרגיש שרואים אותו ומתייחסים אליו השלישי, אני ממוקדת, לא מוסחת ומקפצת בין הילדים, לרוב זה אומר שאני גם יותר אפקטיבית, יותר רגועה ולכן זה לוקח פחות זמן ולרוב גם מלווה בפחות כעסים על הדרך גם עזרתי להם לפתח נפרדות כי הם ראו שכל אחד מתארגן בזמן שלו והם לא חייבים הכל ביחד… בסופו של דבר בהרבה מקרים כבר הידיעה שלי שאני מארגנת אותם בזה אחר זה מפחיתה את הלחץ שלי וכמובן את הלחץ בזמן ההתארגנות בבוקר ואז כולנו רגועים יותר, האווירה משתפרת ואפשר לצאת מהבית בכיף. אז יאללה, מוכנים לנסות? ------------------------------------------------- אם אתם אוהבים את הבלוג שלי ואת הטיפים מעולם הדרכת ההורים לתאומים, כנראה שתשמחו לדעת שבקרוב אני מקיימת סדרת הרצאות להורי תאומים ואחת מההרצאות עוסקת בהצבת גבולות לשניים (אחת ההרצאות המבוקשות שלי). לפרטים על סדרת ההרצאות היכנסו ללינק הזה

לתאומים יש קשר מיוחד, יוצא דופן אז איך זה שלפעמים פוגשים תאומים שהם ממש לא חברים אחד של השני, אפילו כאלו שלא מדברים? או במקרה הממש קיצוני אפילו פוגעים אחד בשני? בעקבות מספר הדרכות השבוע שבהן עלה הנושא הזה, החלטתי לכתוב לכם היום בדיוק על זה, וליתר דיוק על הטעויות שהורים עושים ופוגעות בקשר בין התאומים (נרצה או לא נרצה, זה שוב קשור גם אלינו…). אז מה קורה שם? למרות שאין לי הסבר אישי לכל אחד מהמקרים (לא יודעת מספיק פרטים), אני כן יכולה לומר שהקשר בין התאומים מושפע לא מעט מאיתנו, ההורים, ומהדרך שבה אנחנו מגדלים את התאומים. ברור שאף אחד מאיתנו לא רוצה חס וחלילה לפגוע בקשר ביניהם ולרוב אפילו להפך, אנחנו מנסים לחזק את הקשר הזה שביניהם כי הוא ממש חשוב לנו, ועדיין, ישנם מספר דברים שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם שעלולים לפגוע בקשר הזה. והנה חלק מהם: תחרותיות: אנחנו חיים בעולם מאוד תחרותי, עולם שמקדש מצוינות, הצלחה, את המקום הראשון. לא פלא שהתחרותיות הזו מגיעה גם אלינו הביתה. האמת היא שהיא שם מהרגע הראשון, מהרגע ששניהם יצאו לאוויר העולם ונאלצו להתחלק בנו, ההורים. לכן, תמיד תהיה תחרותיות שם, תמיד תהיה רמה מסוימת של בדיקה - מה יש לו ומה יש לי? מי מקבל יותר? לעולם לא נוכל להעלים את התחרותיות אבל אם כל דבר בבית הופך לתחרות אז בעצם בין התאומים קיימת תחרות תמידית ותחרות היא ממש לא בסיס לחברות אמת, להפך, היא בסיס לרמאויות, תחמונים, הסתרה ועוד אמצעים שונים ומגוונים בכדי ״לנצח״ את התאום. בבתים שבהם יש תחרות גדולה בין האחים (וכמובן בין תאומים) לרוב לא יהיה קשר חזק כי הם ״אחד נגד השני״ ולא ״אחד בעד השני״. אז נכון שהבסיס לתחרותיות שם מההתחלה אבל, וזה אבל משמעותי, זה לגמרי בידיים שלנו מה לעשות עם התחרותיות הזו - האם להעצים אותה או להפחית אותה. לדוגמא, אם אני משתמשת בתחרותיות הזו בכדי להקל על עצמי - ״מי מגיע ראשון למקלחת?״ אני בעצם שופכת עכשיו דלק למדורת התחרותיות ומעצימה אותה. אם לעומת זאת, כשאחד מהם אומר לי ״הגעתי ראשון״, אני עונה לו, אני שמחה שהגעת למקלחת כמו שביקשתי (ואחר כך מעודדת גם את השני באופן דומה) אז אני בעצם מפחיתה את התרותיות כי לא נתתי יד להשוואה שהגיעה מהם. אם אתם מסכימים איתי ומעוניינים להפחית את התחרותיות בין התאומים שלכם, אז בסרטון הזה אני מציעה כמה דרכים לעשות את זה. העדפה של אחד על פני השני: המצב הזה שבו התאומים (או אחד מהם) מרגישים שיש תאום מועדף ותאום פחות מועדף הוא אחת הסיבות לריחוק בין התאומים. כשאחד התאומים מרגיש באופן קבוע שאחיו הוא המועדף בבית, שהוא הילד ״המצטיין״, ״הטוב״, בבת עיניהם של ההורים, והוא מרגיש שהוא לא כזה (כלומר, עליו כועסים, מתאכזבים ממנו, מצפים ממנו להשתנות), הוא כמובן ירגיש לא טוב עם עצמו. ברוב המקרים זה לא יהיה רק זה אלא הוא גם יכעס על האח ש״גנב״ ממנו את היחס, שתפס את המקום הזה ולא ניסה לעזור לו, שלא ניסה להגן עליו, שלא היה לצידו, אלא בצד של אמא ואבא, של אלו שמתנהגים ״יפה״. כשזה קורה, הקשר ביניהם נפגע... כמובן שזה לא משהו שקורה ברגע אחד והבעיה עלולה לקרות ברגע שזה הופך לדפוס בבית שנמשך לאורך שנים. העניין הוא שלצערי אני פוגשת הרבה הורים שכבר בגילאים מאוד צעירים מוצאים את עצמם במסלול שעלול להוביל לכך. הם מספרים על כך שאחד התאומים הוא קשה, שהוא ״מפריע״ להתנהלות הבית ולעיתים כשאני מבררת יותר לעומק, מסתבר גם שהוא באמת ה״פחות מועדף״ על ידם. שלא תבינו לא נכון, זה טבעי שיש קשר שונה מעט עם כל ילד, אבל כששני ההורים במידה כזו או אחרת, מרגישים שהקשר החזק יותר הוא עם התאום ״הטוב״ ובעיקר, כשאין אף אחד שהקשר החזק יותר שלו הוא עם ״התאום הבעייתי״, יתכן שללא שינוי המצב לאורך זמן, תיווצר בין התאומים התחושה שאחד באמת היה מועדף ולכן יפגע הקשר. שוב, זו לא גזרת גורל, זה לגמרי בידיים שלנו, לא מעט הורים מגיעים אלי להדרכות בדיוק בגלל הסיבות האלו וכמובן שיש מה לעשות בנושא. אפשר לחזק את הקשר עם התאום ״הקשה״, אפשר לעזור לו להפסיק להיות כזה ״קשה״. זה לא יקרה ברגע, זה דורש עבודה אבל זה לגמרי אפשרי. אם אתם מרגישים שאולי זה קורה גם אצלכם אז כמובן שאפשר לפנות אלי ובינתיים אתם מוזמנים לצפות בסרטון הזה שבו אני מדברת על המצב הזה שבו אני מרגישה פחות מחוברת לאחד התאומים שלי. * ממש חשוב לי לציין שהפתרון לסוגיה הזו הוא ממש לא ״לתת תמיד אותו הדבר לתאומים״ כפי שהורים נוטים לחשוב. לרוב תחושת הקיפוח היא לא מהעובדה שאחד קיבל חתיכת עוגה יותר גדולה אלא מהדברים הגדולים יותר, מהתחושה העמוקה יותר של העדפת אחד התאומים על פני השני. בסופו של דבר כל ילד צריך להרגיש אהוב ורצוי בבית וכאשר זה לא קורה בעיניו או שהוא מרגיש פחות אהוב או פחות רצוי מאחיו, זו הבעיה… התערבות של ההורה בקשר שבין התאומים: בכדי להיות חברים טובים צריך לדעת להסתדר אחד עם השני. כתאומים זה אומר שצריך לדעת לבקש, להסביר, להתמקח, לריב, להשלים… העניין הוא שאנחנו, ההורים, לפעמים ממש רוצים לעזור להם, לחזק ולשמור על הקשר ביניהם ואז אנחנו מנסים לפשר, לפתור את הויכוחים. בעיקרון, זה נהדר, הרי צריך ללמד אותם איך להסתדר בחברה. אבל לפעמים אנחנו מגזימים. לפעמים אנחנו שוכחים שבשלב כלשהו מגיע הזמן לתת להם להתנהל אחד מול השני גם אם זה אומר לריב אחד עם השני ולפתור את זה בעצמם. כן, זה קשה, לפעמים גם מפחיד (לא מעט הורים אומרים לי שכשהתאומים רבים הם חוששים שזה אומר שהם לא יהיו חברים או שזה אומר שהם לא חינכו אותם טוב כי הריב נראה ממש רציני). האמת היא שריבים הם חלק מהחיים בין אחים בכלל ותאומים בפרט ובעיקר חשוב לתת להם ללמוד להסתדר אחד עם השני בעצמם. הרי אם תמיד אני אהיה זו שפותרת להם את הויכוחים והמריבות, אז הם תמיד יצטרכו אותי שם ואז הקשר יהיה קשר שמצריך אותי באמצע ולא קשר ישיר ביניהם וחבל כי שוב, בשביל להיות חברים טובים, הם צריכים להיות אחד עם השני, בלי אף אחד אחר באמצע. בהקשר הזה, אם עדיין לא צפיתם, אתם מוזמנים לצפות בסרטון שלי על הפחתת מריבות על צעצועים בין התאומים. בסופו של דבר, הקשר בין התאומים שלכם הוא קשר חזק מטבעו. אם אנחנו רק ניתן לו להיות ולא ננסה יותר מידי אבל גם לא נקלקל, הוא גם יישאר כזה. ואתם כמובן מוזמנים לשמוע את זה גם מתאומים בסרטון שהכנתי על - ״איך זה להיות תאום״ ואם אתם רוצים ללמוד עוד על איך לגדל תאומים שישארו חברים טובים ועדיין יהיו שני ילדים עצמאיים אתם מוזמנים להצטרף להרצאות ההורים לתאומים.

השבוע ענייני ״עזרה״ הקיפו אותי מכל הכיוונים - - בניתי לעצמי עוזרת חמודה ואלקטרונית, טוויני הבוטית, שעוזרת לי לענות להודעות בעמוד העסקי (אם עוד לא נפגשתם איתה, אתם מוזמנים להיכנס לפוסט הזה ולהכיר אותה :-) ) - פגשתי אנשים שלא ידעו לבקש עזרה בזמן ומצאו את עצמם קורסים (חלק כלכלית, חלק נפשית) - הסתיימה סדנה של הורים לתאומים שכן ידעו לבוא ולבקש עזרה בזמן ויצאו עם תחושה קלילה יותר ועם ארגז כלים מלא כל טוב - עזרתי לחברה בעניינים מקצועיים - ביקשתי מהילדים שלי עזרה - לימדתי מודרכים שלי לבקש עזרה מהילדים שלהם בקיצור - החלטתי לכתוב לכם על בקשת עזרה :-) לחזק את הילדים בבית קודם כל חשוב לי להתחיל ולומר שבעיני בקשת עזרה היא דרך מצוינת לחזק את הילדים בבית. ילד שעוזר ותורם בבית מרגיש טוב עם עצמו - מרגיש שיש לו יכולות שהוא תורם מהם לבני הבית. אם הילדים שלכם קטנים אז אתם בטח רואים כמה הם אוהבים לעזור. הם רק רוצים שיתנו להם לעשות דברים של גדולים - לטאטא, לחתוך סלט, לשטוף כלים ועוד. את חדוות העשייה הזו אנחנו לפעמים יכולים להרוס במשפט אחד: ״אתה לא יכול, אתה קטן מידי״ זהו. עוד כמה פעמים שאני אחזור על המשפט הזה וכל הרצון הטוב יתחלף בתחושה שלא צריכים את עזרתי כי אני קטן מידי. למה הם לא עוזרים? לא רק זה, בהדרכות אני פוגשת הורים שמתלוננים שהילדים שלהם לא עוזרים בכלום. לפעמים כשקצת בודקים יותר מגלים שתמיד אמא או אבא הסתדרו בעצמם ולא ביקשו עזרה (הם הרי היו קטנים) ואז כשהם גדולים הם לא מבינים למה הם גדולים ועדיין לא עוזרים. הם ציפו שכשהילדים יגדלו הם יעזרו. תכלס, אפשר להבין את ההורים האלו… אבל אם רגע ננסה להסתכל על הדברים מנקודת המבט של הילד - הוא כנראה לא באמת מבין מה רוצים ממנו - פתאום ביום אחד הוא אמור לדעת לעשות את כל הדברים האלו? לוותר על זמנו הפנוי? הוא לא רגיל לזה… בקשו מהם עזרה משתי הסיבות שתיארתי - בכדי לשמר ולהעצים את תחושת המסוגלות של הילד ובכדי שנגדיל את הסיכויים שבעתיד הם יעזרו לנו, אני ממליצה בחום להתחיל לבקש מהם עזרה. שימו לב שאני מדברת על בקשת העזרה ולא בהכרח על העזרה בפועל. עצם הבקשה כבר עושה פלאים - היא בעצם אומרת לילדים שאני זקוקה להם, שהם יכולים לעזור לי (אפילו שאני כרגע ההורה הכל יכול בעיניהם). * בהערה אני מציינת שלפעמים קשה לנו לבקש עזרה בדיוק בגלל זה - כי אני לא רוצה להראות כמישהו שנזקק לעזרה, זה כבר כמובן נושא לפוסט אחר לגמרי… כמובן שאם הם גם באמת יעזרו בעקבות הבקשה אז הם בכלל אלופים וכדאי להגיד להם את זה אבל גם אם הם לא יעזרו, תנו לעצמכם טפיחה על השכם - עשיתם הרגע משהו טוב בשבילם! תראו, אני יודעת שלפעמים ממש לא מתאים לבקש עזרה כי הרי העזרה שלהם היא לא בדיוק עזרה, לרוב צריך לתקן את מה שהם עשו או לעשות את זה שוב. אבל אם אני מבינה שאני מניחה פה תשתיות לעתיד - תשתיות לביטחון העצמי שלהם, לכך שהם יקחו חלק בתפעול הבית בהמשך - זה לא שווה את ההשקעה? אז כדי לעזור לכם עוד קצת קבלו 4 הצעות לדברים שילדים יכולים לעזור בהם בבית לפי קבוצות גיל (אלו רק דוגמאות כמובן ויש עוד המון דברים שאפשר לבקש מהם בכל גיל) * הארה קטנה להורי התאומים - בכדי לא להפוך את בקשת העזרה לתחרות, בקשו עזרה שונה מכל אחד מהתאומים או בחרו לבקש עזרה שניתן לעשות יחד ואין עליה תחרות - מי ״זכה לעזור״

״נראה לי שהנפרדות בין התאומים שלי מתדרדרת״ לשמוע משפט כזה בסדנת הורים לתאומים זה צפוי לשמוע את המשפט הזה במפגש האחרון של סדנת ההורים יכול להיות ממש מבאס כי הגענו לסוף - המצב היה אמור להשתפר, לא? אז רגע אחרי שעברה לי המחשבה הזו שאלתי את האמא המקסימה - למה את חושבת ככה? איך זה בא לידי ביטוי? התשובה שלה הייתה - ״כי הרבה פעמים כשאחד רוצה משהו אז השני רוצה כמוהו.״ עכשיו נרגעתי. לרצות כמו מישהו אחר זה לא בהכרח סממן לחוסר נפרדות. לרצות כל הזמן כמו התאום ברמה שאין לך אף רצון משלך זה אולי (ועל זה הכנתי את הסרטון הזה). נפרדות היא לא ארוע בחיים, אין רגע שיסמן אם יש נפרדות או אין נפרדות בין התאומים. פיתוח הנפרדות זה תהליך, תהליך שבו כל אחד מהתאומים מבין שהוא יישות בפני עצמה. זה לא משהו שקורה ביום וגם אין סממן יחיד שמעיד האם זה קרה או לא. הרי גם אני, שאין לי תאומה, לפעמים רוצה כמו חברה שלי או כמו אחותי, כי אני רוצה. זה בסדר גמור. גם אם אני מתעניינת איפה אחותי עכשיו, זה עדיין לא בהכרח אומר אם יש נפרדות או לא. אם אני תאומה וכל הזמן עסוקה בה ולא מתפנה להתעסק בעצמי כשהיא איננה אז אולי זה כן אומר. בסופו של דבר זה עניין של מינונים - עד כמה כל תופעה מתרחשת, עד כמה זה קורה כל הזמן. בשביל לעזור קצת ערכתי רשימה של התנהגויות נפוצות שאם הן קורות ״כל הזמן״ אז אולי יש סיבה לדאגה, אם הן קורות מידי פעם אז כנראה שהכל סבבה. קחו גם בחשבון שככל שהתאומים צעירים יותר, הסבירות שזה יקרה יותר - גדולה יותר כי תהליך הנפרדות מסתיים רק לקראת גיל 5 או 6 (וגם כשאומרים מסתיים זה עדיין שם כל החיים…). רוצים לבחון את עצמכם? הנה הרשימה: - כאשר אחד התאומים איננו, התאום השני כל הזמן שואל היכן הוא - כאשר אחד התאומים בגן ללא אחיו הוא עצוב, מסוגר, אינו משתתף בפעילויות - אחד התאומים כל הזמן רוצה כמו אח שלו (אולי שניהם ככה) - כשפונים אליו בשמו של אחיו התאום - הוא מגיב - אחד התאומים (או שניהם) מדבר ברבים - ״אנחנו רוצים״ - התאומים רבים הרבה בגן אבל רק אחד עם השני - התאומים עושים הכל ביחד, אין אף רגע של פעילות אישית או פעילות רק עם אחד מהם אז קחו רגע, תבדקו איפה התאומים שלכם נמצאים לדעתכם ותוכלו לדעת האם יש צורך להתחיל לעבוד על הנפרדות קצת יותר או שאתם סבבה ורק תמשיכו את מה שאתם כבר עושים עכשיו :-) . אם אתם מרגישים שצריך לעבוד קצת יותר על הדברים אצלכם בבית או רוצים לדעת עוד על גידול תאומים, אתם מוזמנים להצטרף לסדרת ההרצאות להורי תאומים שתתקיים ממש בקרוב. כל הפרטים בלינק .

אתמול בערב, רגע לפני שהולכים להתקלח, ביקשתי מהבנות שלי לסדר את הסלון (בסיסי, לא?) תמר הסתכלה ועלי ואמרה, ״לא - אני עושה בלגן״ כמובן ששניה אחריה גם מאיה מצהירה ״גם אני עושה בלגן״ ומיד היא התחילה למשוך את השמיכה ששימשה עד לפני רגע לבניית האוהל בסלון. הרגע הזה נתן את האות להשתוללות (כפי שהן הצהירו) ואני נשארתי לעמוד בסלון. פעם, לפני שהגעתי למכון אדלר סיטואציה כזו הייתה יכולה לשגע אותי - איך זה שהן לא מקשיבות לי? למה הן לא עושות מה שאני אומרת? הן עושות בכוונה את מה שאסור! הרי הרגע אמרתי לסדר והן דווקא עושות בלגן?!?!?! מן הסתם, המחשבה הזו כבר הייתה גורמת לי להתפוצץ, לצעוק, לכעוס אולי לאיים ולצעוק. אתמול, זה אפילו לא עבר לי בראש לרגע. מה כן חשבתי? שהן נהנות מהאוהל שבנינו בסלון ושלא בא להן ללכת להתקלח, הן רוצות לשחק עוד קצת. זו גם הסיבה שהצלחתי להגיב בצורה רגועה - לקחתי את השמיכה ממאיה, אספתי כמה שיותר מהר את הדברים למקום והודעתי שהולכים למקלחת. כיוון שהן כבר ״מתורגלות״, ברגע שהן ראו שהתקדמתי למקלחת הן כבר הגיעו. הסצנה הסתיימה. אולי אתם אומרים לעצמכם עכשיו - טוב, נו, היא מדריכת הורים, מה החכמה? או עם הילדים שלי זה בחיים לא היה עובד, הם כאלו שובבים. אני לגמרי יכולה להבין את המחשבות האלו. גם לי בהתחלה זה היה נראה הזוי שאפשר לא להתעצבן בסיטואציה כזו. אבל אז למדתי דרך הסתכלות נוספת. למדתי שכשאני מפרשת את הסיטואציה כמשהו שעושים נגדי - אני לרוב אפגע, אפגע באמת במקומות הכי רגישים שלי. כי אם אני אומרת לילד שלי משהו והוא לא עושה אותו והפרשנות שלי היא שהוא לא מקשיב לי או לא שם עלי אז כנראה שאני ארגיש פגועה, שהוא מזלזל בי, שאני לא חשובה לו מספיק, שאני לא משמעותית מספיק ואז אני אצטרך להגן על עצמי מהפגיעה הזו וההגנה הזו תהיה להראות לו שאני כן משמעותית, שאני כן חשובה או לכל הפחות אני אתקוף אותו כדי שגם לו יכאב (כמובן שאני לא עושה את זה באופן מודע, אלו מנגנוני הישרדות שמופעלים אוטומטית כשאני מרגישה שפוגעים בי וצריכה להגן על עצמי). העניין הוא שההתפרצות, הצעקות והכעס שיגיעו אחר כך לרוב רק מחמירים את המצב. כי קודם כל, ממש לא ברור שהן יפסיקו להשתולל רק כי אני צועקת ויותר מזה, כנראה שהמשך הערב כבר יתנהל בעצבים ויותר מזה, יש סיכוי סביר שאני ממש אתבאס על עצמי אחר כך כי צעקתי עליהן ואני ממש לא רוצה להיות אמא שצועקת כל כך הרבה. אבל אם אני מפרשת את הסיטואציה אחרת - אם אני מסוגלת להגיד לעצמי לרגע - הן פשוט רוצות לשחק עוד, זה לא קשור אלייך, אז אני יכולה להיות אמפטית, להבין את הרצון שלהן, לא לכעוס ולהגיב בצורה רגועה ועניינית. זה ממש לא אומר שאני צריכה לקבל את ההשתוללות שלהן ולאפשר אותה, זה רק אומר שהדרך שלי להפסיק אותה תהיה נעימה, כזו שמבינה מה הן באמת רוצות וכזו שלא הופכת אותנו להיות ״במלחמה״. וכשהדרך היא כזו, לא פעם העניינים כבר נרגעים. שינוי הפרשנות הזה נקרא בשפה האדלריאנית א.פ.ר.ת והוא אחד הכלים שאני מדברת עליו בסדרת ההרצאות להורים לתאומים כשאנחנו מדברים על גבולות ובעיקר על איך אפשר להציב אותם ברוגע ובנינוחות. מה שכן, שינוי הפרשנות לא קורה ברגע, זה דורש אימון, מאמץ לפעמים ובעיקר התמדה אבל אחרי שמתנסים בו שוב ושוב מתחילים לראות את השינוי (מול הילדים ובבית בכלל). אם מעניין אתכם לשמוע עוד על הכלי הזה ולקבל כלים נוספים שהופכים את ההורות לרגועה, מהנה וקלה יותר, אתם מוזמנים לקרוא פרטים על ההרצאות בלינק הזה. ואם יש לכם חברים שיכולים להנות גם הם מהכלי הזה - שתפו אותם! פוסטים קודמים בבלוג:

היום בבוקר היה לי קר. יצאתי לקחת את הבנות שלי לגן וקפאתי. כמובן שהייתי עם מעיל וצעיף ועדיין, היה לי קר… בכלל, אני אדם שקר לו. לא אוהבת קור. אם גם אתם כמוני אתם בטח מבינים שהמעיל הוא אחד הפריטים אם לא ה-פ-ר-י-ט שאני משתמשת בו הכי הרבה בתקופה הזו של השנה. לעומת זאת אם תשאלו אותי מה הפריט הכי פחות שימושי של הילדים שלי, התשובה תהיה זהה - המעיל. אף אחד מארבעת הילדים שלי לא יוצא עם מעיל מהבית. אתמול, כשאני יצאתי מכורבלת במעיל לאספת הבכור של האמצעי, הוא יצא מהבית בדילוגים עם טי-שירט וטרנינג. מבסוט עד הגג. הוא שמע את סבתא שלו אומרת לו - ״קח מעיל, או לפחות סווטשירט, יהיה לך קר״ אבל הוא רק המשיך לדלג. איך זה? אין לי באמת הסבר למה לא קר לו אבל יש לי הסבר על איך זה שהוא יוצא בדילוגים. הוא מבסוט. הוא מבסוט כי הוא יודע שרק הוא מחליט על מה הוא לובש. או לכל הפחות - כמה שכבות הוא לובש. זו ממש לא ההחלטה שלי או של אבא שלו כי תכלס, אני יכולה לדעת רק לגבי עצמי האם חם לי או קר לי. כמובן שבתור אמא שלהם, אני יכולה לייעץ ולשתף מניסיוני אבל בסופו של דבר - זו ההחלטה שלהם. של כל אחד מהם לגבי עצמו. ומה עם האחריות שלנו כהורים? בעיני האחריות ההורית שלי היא קודם כל לגדל ילד שמודע לעצמו - שיודע לזהות האם הוא רעב או שבע, האם הוא עייף או לא, האם טוב לו או רע לו היכן שהוא נמצא כרגע, האם חם לו או קר לו. אם אני אחליט על כל הדברים האלו במקומו, איך הוא ידע לזהות אותם בעצמו? איך הוא יגדל להיות מבוגר אחראי שמקבל החלטות עבור עצמו? החלטות שמתאימות לו? אז החלטתי (כבר די מזמן) שאיפה שאפשר אני סומכת עליהם. כי כנראה שהם יודעים הרבה יותר טוב ממני מה טוב בשבילם בתחומים מסוימים. אז לא, אני לא אתן להם לאכול כמה ממתקים שהם רוצים כי כנראה שבנושא הזה יהיה להם קשה להרגיש שזה לא טוב לגוף שלהם (אלא אם הם ממש יגיעו לכדי הקאה או כאבי בטן, מה שלא בהכרח יקרה) ובכל זאת לי יש יותר ידע על הנזקים שעושה אוכל לא בריא. אבל אני כן אתן להם להחליט מתי הם שבעים והאם הם רוצים ללבוש מעיל ומתי הם מחליטים לעצום את העיניים במיטה ולהירדם. אלו כמובן רק חלק מהדוגמאות ויש עוד הרבה. אבל מה קורה אם נתתי לו להחליט והוא בחר משהו ואז התחרט? את השאלה הזו אני שומעת הרבה. בעיני, זה מאוד תלוי. למשל, מה עושים אם הוא יצא מהבית בלי מעיל והגיע לאוטו ונהיה לו קר ואז הוא רוצה את המעיל? בעיני, אם אני יכולה עדיין לחזור הביתה ולהביא את המעיל כי יש לי זמן, אז כמובן שאני אלך ואביא לו או אשלח אותו בעצמו אם הוא מספיק גדול. אבל אם אין זמן כי אנחנו כבר מאחרים, או אם כבר נסענו ואי אפשר עכשיו לחזור, אז הוא יצטרך להתמודד עם תוצאות ההחלטה שלו. כלומר, יש סיכוי שיהיה לו קר. עכשיו חלקכם בטח אומר לעצמו ״איזו אמא רעה - לבן שלה קר והיא לא דואגת לו״. אני לא רואה את זה ככה. אני שוב שמה לנגד עיני את סדרי העדיפויות שלי ואם אני חושבת שיותר חשוב שהוא ילמד לקבל החלטות בעצמו או שילמד לחשוב קדימה ולדאוג לעצמו או שילמד לקבל אחריות על הבחירות שלו אז הנה עכשיו יש הזדמנות ללמידה. הוא הרי יגיע לגן או לבית הספר ויכנס מיד למבנה הסגור והמחומם. הוא כנראה לא באמת יקפא מקור כל היום. כן יהיה לו קר בדרך ואולי כשכולם יצאו לחצר הוא יבחר להישאר בפנים כי קר לו. ואולי, רק אולי, הוא יזכור בסוף היום שבגלל שהוא לא לקח מעיל היה לו קר ומחר הוא יחליט שהוא כן רוצה את המעיל. ואולי הוא לא. אולי לא היה לו כל כך קר ואולי לא אכפת לו שהיה לו קצת קר והעיקר שהוא לא צריך להיסחב עם המעיל ואז גם מחר הוא לא ייקח מעיל. ואולי אני ממש אתפלא, ״איך זה שאחרי שהוא בכה אתמול הוא עדיין לא רוצה מעיל היום?״ אז אני אזכיר לו בעדינות - ״זוכר שאתמול בדרך היה לך קר? אולי אתה בכל זאת רוצה מעיל?״ ואולי הוא ירצה ואולי לא. מה שבטוח הוא שמבחינתי זו החלטה שלו. למה שתיארתי כרגע קוראים בשפה האדלריאנית - ״תוצאות טבעיות״ - בעצם, דרך ללמד את הילדים שלנו את חוקי הייקום מבלי שאני אצטרך להתערב בהם. דרך שמצד אחד מעבירה אחריות לילדים ומגדילה אותם ומצד שני מאפשרת להם לשאת בתוצאות הבחירות שלהם וללמוד מהם (אם יהיה מה ללמוד). הכיף בשימוש בתוצאות הטבעיות הוא שאני לא רבה יותר בבוקר עם הילדים שלי על ללבוש מעיל. אני לא צריכה להכריח אותם להתלבש, להציע שוחד או לאיים או לפעמים לכעוס מאוד כי ברגע שהלבשתי הם שוב מורידים. אני פשוט מחליטה שזו כבר לא האחריות שלי וזו האחריות שלהם. טוב, קצת ייפיתי את הדברים. זה ממש לא פשוט. זה לא פשוט בכלל להחליט שאני מעבירה את האחריות אליהם. זה דורש ממני לאפשר להם לצאת בלי מעיל גם כשאני יודעת שעוד רגע הם ירצו אותו וגם כשאני יודעת שאני לא אוכל לחזור ולהביא להם מעיל מאוחר יותר. זה גם דורש ממני לא לכעוס עליהם אחר כך כשהם יבכו ״קר לי״ ולא להגיד להם ״אתה רואה! היית צריך לקחת מעיל!״ או ״אמרתי לך לקחת מעיל, לא?״. להפך, זה דורש ממני לחבק אותם ולהתבאס איתם כשהם קופצים מקור ואולי להציע אפילו לחמם אותם בחיבוק כמה שאפשר כי איזה באסה שאין להם מעיל (אבל אני לא אוריד את המעיל שלי ואתן להם כי גם לי קר…). זה בעיקר דורש ממני באמת לשחרר, באמת להאמין שמעכשיו זו האחריות שלהם ולא שלי ואני לא קשורה יותר לעניין. אם תעיזו לנסות את זה (לא רק סביב המעיל כמובן), תגלו שהילדים שלכם ישמחו לקחת אחריות על עצמם וירגישו הרבה יותר גדולים וחשובים. ולא פחות חשוב, פתאום לא יהיו יותר ריבים על הנושא הזה יותר והנה עוד רגע שבו נוכל להנות מהם יותר. נקודה חשובה - ככל שהילדים יותר קטנים, ההתנסות תהיה קטנה יותר. כלומר, אם הוא לא רוצה מעיל בדרך לגן אין בעיה אבל אולי כדאי שאני אביא איתי את המעיל בסוף היום או שאתלה את המעיל בחוץ כי בסוף היום יהיה הרבה יותר קר והוא עוד קטן מידי בשביל להבין את שינויי הטמפרטורה במהלך היום. בנוסף, אם אנחנו לפני סיטואציה שהילדים עוד לא התנסו בה, אל תצפו שהם יוכלו לקבל את ההחלטה שבאמת מתאימה להם. למשל, אם נוסעים לראות שלג בחרמון, אל תצפו שהם יקבלו החלטה לגבי המעיל בתל אביב. אין להם שום דרך לדמיין כמה קר יהיה. קחו את המעיל באוטו ותנו להם להחליט כשתגיעו לחרמון. אז מה דעתכם? איזה תוצאות טבעיות אתם יכולים לנסות ליישם עם הילדים שלכם? בתמונה - בילוי בחרמון - היום היחיד בשנה שעברה שבו המעיל של הבנים שלי היה בשימוש חשוב גם שתדעו שתוצאות טבעיות הן אחד הנושאים שאני מלמדת בסדנאות ההורים לתאומים שלי כיוון שהשימוש בהן (ובתוצאות הגיוניות) זו דרך נהדרת להעצים את הילדים מצד אחד ולהציב גבולות בבית בצורה רגועה, נעימה ואפקטיבית. כל הפרטים על הסדנאות נמצאים ממש כאן.

אם יש נושא מבלבל שבו כמות הדעות כנראה ככמות התאומים זה נושא ההפרדה במסגרות לכל אחד יש דעה ולפעמים גם שתיים כי מה לעשות - זו החלטה ממש קשה זו החלטה שמרגישה לפעמים הרת גורל. בהחלטה להפריד ביניהם יש משהו לא טבעי - הם תאומים, הם נולדו יחד, הם גדלים יחד - למה להפריד? ואכן, ישנם לא מעט מחקרים בנושא וגם בהם אין תשובה אחת חד משמעית שאומרת - עדיף להפריד או עדיף לא להפריד. בעיקר זו החלטה מאוד אישית, מאוד תלויה בתאומים ובמערכת היחסים בינים וכן, גם בעוד מספר שיקולים שקשורים אלינו, ההורים. לפעמים נשמעים הרבה קולות חיצוניים - קולות מאנשי החינוך (בעיקר הגננות) שאומרים - להפריד כמה שיותר מוקדם אבל האמת היא שדווקא מחקרים הראו שזה לא בהכרח הצעד הנכון. למה? כי מסתבר שיש פה מאין מעגל קסמים בשביל הפרדה מוצלחת במסגרות צריך שתהיה נפרדות מבוססת בין התאומים והרי רצינו להפריד בשביל לפתח נפרדות - אז מה ההיגיון? אז זהו, שזה לא בדיוק ככה… הפרדה מוקדמת מידי יכולה לייצר מצב שבו אחד התאומים (או שניהם) מרגיש עצוב, מסתגר, עסוק כל הזמן בחסרונו של אח שלו. לא פנוי להתפתח בעצמו בגן שלו. לעומת זאת, אם לא נפריד אף פעם יכול להיות מצב של הגברת הקנאה, של תחרותיות גדולה, של סביבה שלא יודעת לראות כל ילד בפני עצמו ובסופו של דבר של תלות גדולה בין התאומים. לכן, חשוב למצוא את הנקודה הנכונה להפרדה לכל זוג תאומים. יש כאלו שעבורם זה בגילאי הגן (גם פה יש מספר אפשרויות - טרום טרום, טרום חובה, חובה) יש כאלו שיפרידו רק בגילאי בית הספר יש כאלו שיפרידו במעבר לחטיבה או לתיכון ויש כאלו שיבחרו לא להפריד בכלל אז איך יודעים מה הרגע שנכון לי ולתאומים שלי? לצערי, אין אף אחד שיכול לדעת מה נכון עבורכם - רק אתם מכירים את התאומים שלכם ואת מערכת היחסים שלהם ולכן זו החלטה שתצטרכו לקבל בעצמכם... אז איך מקבלים את ההחלטה? קודם כל, אפשר להגיע להתייעצות אישית ממוקדת על הנושא הזה ובו נדון ביתרונות והחסרונות לכל אופציה, את מכלול השיקולים שחשוב לקחת בחשבון וכמובן את הצעדים הנדרשים בכדי לסייע לכם בהחלטה שלכם. בינתיים כמה שאלות שחשוב לקחת בחשבון: מהי מידת הנפרדות בין התאומים כרגע? ככל שהיא יותר מפותחת ההפרדה תהיה יותר מוצלחת האם מתוכנן מעבר למסגרת חדשה בשנה הבאה? לא מומלץ להוציא תאום ממסגרת חינוכית ולהשאיר את השני האם התאומים מיועדים לגן חינוך מיוחד (שניהם או אחד מהם)? אם כן, מומלץ להפריד בכל גיל האם מבחינה לוגיסטית ההפרדה מתאפשרת עבורכם? לפרטים נוספים והרשמה להרצאה מוקלטת על ההפרדה במסגרות בין התאומים היכנסו ללינק הזה או כתבו לי :-)

חג חנוכה כבר פה ודמי החנוכה (או מתנות החנוכה) הגיעו גם. זה זמן מצוין לדבר על מתנות לתאומים כשמדובר בתאומים לרוב עולות מספר שאלות: - האם לקנות מתנה אחת לשניהם או שתי מתנות נפרדות? - במידה וקונים מתנות נפרדות - האם לקנות שתי מתנות זהות או שונות? - ואם הן שונות, איך מחליטים מה לתת למי ומה עושים אם אחד רוצה את של השני? אז היום אני רוצה לשתף אתכם בהעדפות שלי לגבי מתנות לתאומים (וכמובן להסביר את השיקולים לכל דבר בכדי שכל אחד מכם יוכל לחשוב מה מתאים עבורו). קודם כל, חשוב לי לציין שאין פה נכון ולא נכון. לכל סוג של מתנה יש יתרונות וחסרונות. לכן, לפעמים, אם מדובר במצב שבו אני יודעת שתהיה יותר ממתנה אחת (ימי הולדת, חגים שבהם נהוג לתת מתנות) אני בעד לגוון: אפשר לקבל גם מתנה זהה (כמעט זהה), מתנה שונה ומתנה משותפת. הכל אפשרי. ובכל זאת, הבטחתי להסביר. אז נתחיל מההיגיון שבבחירת אופי המתנה. מתנה משותפת מול מתנה לכל אחד: כיוון שתאומים חולקים הכל מהרגע הראשון, דווקא במתנות זו הזדמנות נהדרת להראות להם שלא הכל הם חייבים לחלוק ושיכולים להיות להם גם דברים משל עצמם. שהם רק שלהם. העניין של מתנה שהיא רק שלי משרתת שתי מטרות - נפרדות - לכל אחד מאיתנו יש משהו שהוא רק שלו ולא של השני וסיפוק הצורך בדברים משלי - זה צורך בסיסי שמתחיל לרוב לקראת גיל שנתיים (כשהילדים מתחילים להגיד ״שלי״ ״שלי״). המתנה האישית מאפשרת לילד להרגע ולדעת שיש משהו בבית שהוא רק שלו ואף אחד אחר לא ייקח לו (גם לא התאום). כאשר התאומים מקבלים מתנה משותפת הם שוב נאלצים לחלוק בה ובעצם לעיתים מקבלים מסר שהם צריכים לעשות הכל יחד (מסר הפוך ממסר הנפרדות שאומר שכל אחד הוא ילד בפני עצמו). בנוסף, גם לנותני המתנה מועבר מסר - כשנבקש מהם לקנות מתנה אישית נעביר להם את המסר ״הם אמנם תאומים אבל הם גם שני ילדים נפרדים״. בהקשר הזה, ככל שהמתנות שנביא יהיו ייחודיות יותר ומתאימות יותר לאופי הילד, המסר לגבי הנפרדות יהיה חזק יותר גם כלפי התאומים וגם למי שקונה להם כיוון שהוא ידרש לחשוב מה יכול להתאים לכל אחד. מתנות זהות או שונות? כבר כתבתי למעלה שאני ממליצה על מתנות שונות ובכל זאת, אם לא יודעים מה להביא כי התאומים עדיין צעירים או כי הם באמת אוהבים בדיוק אותם דברים (נושא לפוסט אחר), אני ממליצה להביא מתנות דומות אבל שונות - שוב, בכדי להמחיש את הנפרדות. מה הכוונה - בובה לכל אחד אבל בצבעים שונים, משאית לאחד וטרקטור לאחר במקרים שבהם בכל זאת תהיה מתנה ממש זהה (כי אולי לא שאלו אותי והביאו לבד או כי התאומים התעקשו), אני ממליצה לכתוב שם ואז המתנות כבר לא זהות :-) איך נחליט מה ניתן למי? פה אני מציעה כמה שפחות התערבות שלנו בעניין כי לפעמים זה גורם אחר כך לרגשות אשמה שאחד יצא לא מרוצה וכדומה. לכן אפשר לעשות הגרלה או כמו שאני אוהבת לפעמים - לעטוף בעטיפה כהה ולתת שקית לכל ילד וככה מה שיוצא, יוצא… אני מניחה שבשלב הזה כבר הבנת שאני בעד מתנות נפרדות ושונות אבל בהחלט אפשר מידי פעם גם לרכוש מתנה משותפת. מתי למשל? כשקונים מתנה גדולה או יקרה כמו מטבח משחק, לגו גדול, אוטובוס של מפרץ ההרפתקאות (זה מה שהיה אצלנו ביום ההולדת האחרון) ועוד. נראה לי שזה כבר ברור :-) מה חשוב לזכור? שלא תמיד זה עובר חלק. בהחלט יכול להיות שאחד התאומים או שניהם לא יהיו מרוצים מהמתנות השונות. שהם אולי ירצו להחליף. מה עושים אז? זוכרים את המטרה שלנו, ואז מבינים את העצב של שניהם או של אחד מהם, מסבירים ברוגע שהמתנות שונות כי הם ילדים שונים ומאפשרים להם ללמוד מתוך החוויה. כמובן שאם שניהם מתבאסים ורוצים להחליף ביניהם אז מאפשרים (בהנחה ששניהם הסכימו). ככל שהם ימשיכו לקבל מתנות שונות פעם אחר פעם, הם יפנימו את הרעיון וכבר יתרגלו לכך ותאמינו לי - גם יהנו מכך. אם מעניין אתכם ללמוד עוד על נפרדות אתם מוזמנים לקרוא פוסטים נוספים בנושא כמו השוואות בין תאומים על תאום טוב ותאום בעייתי חצי של מה או להצטרף להרצאה על פיתוח הנפרדות בין התאומים שאני מעבירה. למידע על ההרצאה היכנסו ללינק הזה. שיהיה חג שמח ומלא באור

הם הגיעו כי הרגישו שאחד התאומים הופך להיות ״בעייתי״ הוא מסרב לכל דבר עושה סצנות בכי והשתטחות בכל פעם שהדברים לא עובדים ״בדיוק״ כמו שהוא רוצה וזה נהיה מתיש זה גם אומר שכל הזמן צריך להתעסק בו לפחד מאיך הוא יקום בבוקר או באיזה מצב רוח הוא יחזור מהגן ההתנהלות בבית מושפעת ממנו לא רק זה, ההתעסקות הזו בו פשוט לא משאירה רגע פנוי להתעסק באח התאום שלו - הוא כזה ילד טוב ויוצא שהוא כמעט ולא מקבל יחס בבית האמת היא שהם ״בחברה טובה״. מגיעים אלי הרבה הורים לתאומים שמתארים את אותו המצב - תאום אחד שהוא ילד טוב, משתף פעולה והשני ש״מנהל את הבית״ בקריזות שלו זה לא באמת מפתיע אם חושבים על זה. הרי באופן טבעי כל אחד מהילדים (כל ילד בעצם) רוצה להיות יחיד ומיוחד ומה לעשות שהם שניים? איך הם ימצאו מקום ייחודי? אז הם מתחלקים - אחד יהיה ה״טוב״ והשני יהיה ״עושה הצרות״ אבל לא חבל? הרי הם שניהם התחילו מאותה נקודת מוצא, נולדו יחד, גדלים יחד למה ששניהם לא יהיו ״טובים״? למה ששניהם לא ישתפו פעולה? על זה בדיוק עבדנו בהדרכה - איך לעודד את ״הבעייתי״ לשתף פעולה, איך לעזור לו להתמודד ברגעי הזעם, איך להרגיע קצת את הרוחות בבית. והיופי הוא שאחרי שלוש פגישות הם כבר סיפרו שהמצב יותר טוב. שהם מרגישים שההתפרצויות פחתו והן קלות יותר. לאט לאט הוא גם דורש פחות ומשתף פעולה יותר. האווירה מתחילה להרגע. ברור שזו רק ההתחלה והם עוד יצטרכו להמשיך ביישום בבית בהמשך אבל לרוב, ברגע שמצליחים למצוא את הכיוון החדש זה רק הולך ומשתפר. ------ בקרוב תתחיל סדרת הרצאות להורי תאומים שבה יהיו הרצאות במגוון נושאים כולל על הצבת גבולות בבית והתמודדות עם התקפי הזעם האלו. לפרטים נוספים והרשמה היכנסו ללינק הזה. ובינתיים, אתם מוזמנים לצפות בסרטון הזה שנותן טיפים לגבי דרך תגובה אפשרית באחד מרגעי ההתפרצות הנפוצים - כשהילד נשכב על הרצפה ולא מוכן לזוז...