השבוע שמעתי (אולי באיחור) על הפרידה של נוי והדר - התאומות המאוד מתוקשרות שהולכות יחד מאז שהיו ממש קטנות. מה הכוונה פרידה? אז לפי הכתבה שראיתי, הן כרגע במצב שבו הן בקושי מדברות אחת עם השניה ולדברי נוי ״זה לא כזה פשוט להרים טלפון״. הן גם כבר לא גרות יחד ולא משתפות אחת את השנייה בדברים. כאמא לתאומות, או כאמא בכלל, זה כנראה אחד התסריטים הכי גרועים שאני יכולה לדמיין עבור הבנות שלי, לא ככה? כמדריכת הורים לתאומים, ניסיתי לחשוב מה אולי היה שם. אני כמובן מסתייגת מראש שאין לי מושג באופן אישי ואני מסתמכת רק על מה שנאמר בכתבה ועל הידע המקצועי שלי שמנסה להסיק מסקנות. בכתבה, נוי סיפרה שתקופת הקורונה הייתה קשה עבורן. שהן גילו שבעצם הן לא רוצות אותו הדבר. הדר מסתבר ראתה את הקריירה המשותפת שלהן כמשהו זמני ורצתה ללמוד מקצוע נוסף בעוד שנוי ראתה את הכוח שלהן יחד ורצתה שכך ימשיכו הלאה. הויכוח היה כל כך רציני שנוי מתארת שהיא הרגישה לבד. בעצם, ברגע שאחותה ביקשה גם משהו לעצמה, משהו נפרד, נשמע שאולי הופר החוזה ביניהן. סיטואציה כזו של הפרת חוזה בין תאומים היא סיטואציה מוכרת בספרות התאומים. היא בעיקר מתייחסת לתאומים שבעצם ראו את עצמם תמיד כמחוברים, כיחידה אחת שעושה דברים ביחד או כיחידה שבה אחד דואג לשני. בשפה שלי אפשר לתאר אותם כתאומים עם רמת נפרדות נמוכה כי בעצם הם מעולם לא ייצרו עולם נפרד ועצמאי לכל אחד. אצל תאומים כאלו (ויש סיכוי סביר שנוי והדר שהפכו למותג כזה ״נוי והדר״) לרוב יגיע הרגע שבו אחד התאומים יגיד ״מספיק״. לרוב הוא פשוט ירצה להתקדם בחייו בלי התלות של אחיו או בלי הדאגה של אחיו או פשוט ירצה להרשות לעצמו להגשים חלקים שהוא לא הרשה לעצמו להגשים בנוכחות התאום כמו זוגיות. הבאסה היא שלרוב כשמגיע הרגע הזה כבוגרים הוא רגע מאוד קשה. פעמים רבות הוא לא מתקבל טוב על ידי התאום השני ואז נוצר הקרע, העלבון ולפעמים ריחוק עד כדי ניתוק הקשר. קורע לב, לא? זו הסיבה שבגללה לדעתי חשוב לעבוד ולפתח את הנפרדות בין התאומים עוד כשהם ילדים כדי שמראש הם יגדלו לעולם כשני ילדים עצמאיים ולא תלויים. זו גם הסיבה שבעיני חשוב שכל הורה לתאומים ידע מה זו נפרדות (ולא, זו לא הפרדה). אם מעניין גם אותך לשמוע עוד על ההבדל בין נפרדות להפרדה ובעיקר על מתי נכון להפריד בין התאומים (רמז - אחרי שכבר עבדנו על פיתוח הנפרדות ביניהם) אז אני שמחה להזמין אותך להצטרף להרצאה שלי על ״תאומים - ביחד או לחוד? מתי כדאי להפריד בין התאומים במסגרות החינוך״. כל הפרטים על ההרצאה ממש כאן.

יש תקופה כזו בשנה, לרוב קצת אחרי שמתחילה השנה שפתאום גננות מציעות להורי התאומים להפריד ביניהם. הן לא מתכוונות להפריד בשנה הבאה. הן מתכוונות שתפרידו ביניהם עכשיו. כן, באמצע תהליך ההסתגלות, אחרי שהם כבר למדו שזה הגן שלהם. לרוב הנימוקים יהיו שהם רבים הרבה בגן או שאחד מציק כל הזמן לשני או שאחד נראה ממש חסר ביטחון בלי השני או שביחד הם פשוט עושים המון בלגן בגן. הפיתרון לכל זה - הפרדה! אז רגע לפני שאתם שוקלים ברצינות להפריד בין התאומים עכשיו תנו לי לתת לכם עוד קצת מידע ועוד זוויות ראיה: התאומים שלכם עדיין בתקופת הסתגלות לגן (כן, גם אחרי חודש הם עדיין מסתגלים) בתקופת הסתגלות הם צריכים אחד את השני יותר מאי פעם. הם נותנים ביטחון אחד לשני ולכן גם נצמדים זה לזה. חלק מההיצמדות הזו או מחיפוש הביטחון הזה נראה גם כמו מריבות, הצקות, פעילות משותפת יחד ככוח בגן - זה טבעי ככל שהם ירגישו יותר נוח בגן, יכירו את הצוות ואת הילדים טוב יותר הם לרוב יפתחו גם אל ילדים נוספים אם בגן לא יודעים לזהות מי זה מי או שקוראים להם ״התאומים״ - הסעיף הקודם כנראה לא יקרה... הפרדה בשלב כזה, שבו הם זקוקים זה לזה עלולה להחמיר את המצב שלהם ולא לשפר אותו הפרדה בשלב כזה של השנה שבו הם כבר יודעים שזה הגן שלהם עלולה לגרום לתחושת דחייה חברתית קשה מאוד אצל הילד שבוחרים להעביר לגן אחר (״למה הוציאו אותי מהגן והשאירו אותו? בטח לא אוהבים אותי...״). בעיני לפחות לא עושים כזה צעד אלא אם יש ממש פגיעה ממשית באחד הילדים לרוב אחרי חודש בלבד בגן קשה לומר שיש פגיעה ממשית (חיזרו למעלה לכל ענייני ההסתגלות למיניהם) בקיצור, חכו רגע לפני שאתם מחליטים להפריד תאומים באמצע שנה ותשאלו את עצמכם - זה באמת חובה? אם אתם לא בטוחים, תתייעצו עם איש או אשת מקצוע שבאמת מבינים והתמחו בתאומים (ולא, לפעמים לחנך הרבה תאומים בגן או אפילו להיות אמא לתאומים זה לא מספיק). והכי חשוב, קחו הרבה אוויר, שבו רגע בשקט ותנסו להרגיש מה תחושת הבטן שלכם אומרת לכם - אתם כנראה יודעים הכי טוב... ואם תרצו להתייעץ איתי - אני תמיד שמחה לעזור :-)

צעצועים? את כותבת פוסט על צעצועים? מה כבר יש להגיד? אז זהו שבעיני יש כל כך הרבה דברים לדבר עליהם בהקשר של תאומים וצעצועים וחשבתי שהגיע הזמן שאקדיש פוסט גם לנושא הזה. קודם כל בעידן של היום שבו יש שפע של צעצועים (חלקם מאוד זולים), לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו טובעים בכמויות של צעצועים בבית. זה קורה לא רק בבתים עם תאומים אבל כשיש תאומים לפעמים הכמות היא ממש לא הגיונית וזה כבר חלק מהעניין - האם באמת צריך לקנות לתאומים הכל כפול? האם בכלל צריך לקנות צעצוע לכל אחד או שאפשר לקנות רק אחד מכל דבר ולתת להם להתחלק? האם אפשר לקנות משהו רק לאחד? יותר מזה, נניח שהחלטנו לגבי כמות הצעצועים שנקנה, מה קורה עכשיו? מה קורה כשהם רבים על הצעצועים ולא פחות חשוב, מי מסדר את כל הצעצועים האלו? זה אולי נראה לכם פשוט אבל השאלות האלו חוזרות על עצמן כל כך הרבה בקליניקה שלי כי, איך לומר, לא תמיד התכניות שלנו שהילדים ישחקו ויסדרו אחריהם עובדות כל כך בקלות... רגע לפני שנצלול לדיון בכל הסוגיות האלו חשוב לי לומר שגם בנושא הזה אין רק תשובה אחת נכונה, יש פה בעיקר הרבה דברים שכדאי לחשוב עליהם כדי שתוכלו לקבל את ההחלטה שמתאימה לכם ולתאומים שלכם ואם אתם לא בטוחים מה באמת נכון לכם אז תמיד גם אפשר להתייעץ אבל בעיקר, תחשבו, תבדקו, אל תיקחו שום דבר כ״חובה״ או ״צריך״. אז בואו נתחיל לפי הסדר - מה בכלל כדאי לקנות להם ומתי? מה קונים? כשמדובר בתאומים השאלה מה לקנות היא בעצם ההתלבטות בין מתנה משותפת, שתי מתנות זהות או שתי מתנות שונות. בעיני, אפשר להקביל כל אופציה פה לרמת פיתוח הנפרדות שאנחנו רוצים לעודד כרגע. ככל שהמתנות יותר זהות או משותפות אנחנו בעצם מעבירים מסר שהם קבוצה אחת (מתנה משותפת) או שהם אותו הדבר (מתנה זהה). כשהמתנות שונות גם המסר לילדים הוא - אתם ילדים שונים ולכן מקבלים מתנות שונות. כמה שונות? תלוי. לפעמים אותה מתנה בצבעים שונים ולפעמים מתנות שונות לגמרי. תלוי בגיל הילדים וברצון שלהם. אבל, שוב, אין פה רק אופציה אחת. לגמרי אפשרי בעיני שכשקונים מתנה ממש יקרה אנחנו נקנה מתנה משותפת (נניח מטבח למשחק) ומצד שני, כשמדובר במתנות קטנות יותר ואולי נפוצות יותר, נקנה מתנות שונות. בנוסף, יש סוגי מתנות שכדאי שיהיו כפולות (לא בהכרח באותם צבעים) כי הן מאפשרות משחק משותף. דוגמאות למשחקים כאלו הן בימבות, קורקינטים, אופניים, עגלות משחק ובעצם כמעט כל דבר עם גלגלים... ומה לגבי מתנה רק לאחד? זו שאלה כבר יותר מורכבת כי בעיני זה מאוד תלוי סיטואציה. מה הכוונה? הכוונה היא לבדוק אם יש לי הסבר ממש טוב למה קניתי רק לאחד ולא לשני. אם למשל הייתי אצל הרופא עם אחד וכשיצאנו קניתי לו הפתעה קטנה אז אני לא חייבת לקנות לשני בהנחה שבפעם הבאה שאלך עם השני אני אקנה לו למשל. כמובן שככל שהם יותר קטנים יהיה להם קשה לחכות או להבין את הקשר בין מתנה שנקנית היום למתנה שאולי אקנה בעוד שבוע או שבועיים. דוגמא נוספת, אם לאחד נופלת שן והפייה מביאה מתנה, הגיוני שהיא תביא מתנה רק לו כי הרי לשני לא נפלה שן. עם זאת, כשתיפול שן לשני, רק הוא יקבל את המתנה שלו. אני ממש לא מציעה להגיע למצב שבו קונים מתנה רק לאחד בלי סיבה הגיונית או אם הסיבה היא שאחד התנהג יפה והשני לא. מצבים כאלו יכולים לגרום לתחושת קיפוח או תחרות מוגברת בין התאומים וחבל בעיני. מתי קונים? בעיני מתנות קונים לימי הולדת ולפעמים כשרוצים לפנק קצת את הילדים. לפעמים אני פוגשת הורים שמרגישים שהם קונים יותר מידי מתנות. במקרה כזה, אני מציעה לבדוק מי רוצה לקנות את המתנה - האם אנחנו קונים כי אנחנו רוצים או כי הילדים דורשים ואין לנו כוח להגיד ״לא״? אם האופציה השנייה היא הנכונה אז ככל הנראה כדאי שנבדוק קצת יותר לעומק למה קשה לנו להגיד לא ואם זה ממש מפריע לנו אז גם לעשות משהו בנושא... בנוסף, כדאי לבדוק למה משמשות המתנות. האם הן בשביל לשמח את הילדים או בשביל לגרום להם לעשות את מה שאני רוצה? גם כאן, אם האופציה השנייה היא הנכונה אז אולי בעצם זה בכלל ״שוחד״? מניסיוני, שוחד הוא מצד אחד כלי יעיל ומצד שני הוא די מהר הופך לכלי מאוד יקר ומייאש כי לנו נדמה שהילדים מתישהו לא יצטרכו יותר את התמריצים הקטנים האלו וזה יפסק אבל לרוב, במציאות, מה שקורה זה שהילדים כבר באמת לא רוצים יותר את התמריצים הקטנים, הם רוצים תמריצים גדולים! הסיבה היא שמי שהתרגל לקבל מתנה בכדי לפעול לא יסכים לפעול בלי תמריץ מתאים וככל שהם גדלים גם התמריצים גדלים... ועכשיו כשהצעצועים בבית - מה עושים? מריבות על הצעצועים מריבות בין התאומים הן נושא מורכב ואין ספק שאחד הדברים שעליהם התאומים רבים הם הצעצועים שלהם. אז בפוסט היום אתייחס רק להצעה שבעיני יכולה להפחית את המריבות האלו אבל יש פוסטים נוספים וסרטונים נוספים שכבר כתבתי בנושא כמו אם התאומים שלך לא רבים אין לך מה לקרוא את הפוסט הזה. אז מה יכול לעזור למריבות האלו? בעיני, קודם כל, חלוקת צעצועים! בהמשך לתחילת הפוסט ששם הצעתי שחלק מהצעצועים שהתאומים מקבלים יהיו שונים, אני מציעה שכל צעצוע שאחד מקבל יהיה של הילד שקיבל אותו. כלומר, לא רק לתת להם מתנות שונות ואז להגיד - ״ועכשיו הכל של כולם״ אלא להשאיר את הבעלות האישית על המתנות. למה? כי השייכות של כל מתנה לילד שקיבל אותה עוזרת להם להרגיש רגועים ובטוחים יותר שלא יקחו להם ומאפשרת להם להתנהל יותר ברוגע בבית. לא רק זה, החלוקה של הצעצועים מאפשרת לנו לדעת בוודאות של מי צעצוע מסוים ואז כשיש מריבה עליו ממש ברור לי מה לעשות - להחזיר את הצעצוע לבעליו כי אסור לקחת בלי רשות. את החלק האחרון, המודגש, אנחנו צריכים ללמד אותם. זה אומר שבכל פעם שאחד לוקח צעצוע בלי רשות אנחנו נחזיר אותו לבעליו ונציע לו לבקש אותו בצורה מסודרת לפני שהוא לוקח. לאט לאט הם ילמדו שלכל אחד יש את הצעצועים שלו וילמדו לבקש רשות. אל תדאגו, אני לא חושבת שהם לא ילמדו להתחלק. אני בטוחה שיישארו בבית מספיק צעצועים משותפים שעליהם הם יוכלו לריב וללמוד איך להתחלק :-) . סידור הצעצועים אם יש משהו שמתסכל הורים זה לסדר את הצעצועים שוב ושוב כי הילדים לא מוכנים לסדר בעצמם. לפעמים מצטרפת לזה גם התחושה שלילדים אין שום ערך לחפצים כי הם משאירים אותם זרוקים ומפוזרים. הסיטואציה הזו לפעמים מביאה לריבים של ממש ולאווירה מאוד לא נעימה בבית ולא פעם מייצרת הרבה עצבים ממש לפני סוף היום ומשאירה את כולנו עם טעם רע. רגע לפני שאתייחס לעניין הסידור חשוב שניישר קו לגבי התפתחות ילדים. אופי המשחק של הילדים משתנה עם הגיל. לא פעם ילדים בני שנה מאוד אוהבים לזרוק צעצועים, בסביבות גיל שנה וחצי - שנתיים הם אוהבים להפוך קופסאות עם צעצועים ובגילאי ארבע והלאה הם מתחילים עם משחקי הדמיון ואז מתחילים למקם את הצעצועים בצורות מסוימות כחלק מהמשחק (שלב זה ממשיך הרבה זמן ונראה כל פעם קצת אחרת). בכל מקרה, הם לרוב אוהבים להתעסק עם הרבה פריטים בו זמנית וזה אומר שיש הרבה דברים לסדר... שאלה שחוזרת אצל הרבה הורים היא ״באיזה גיל הם יכולים לסדר לבד״ אז האמת היא שאין תשובה אחת נכונה. התשובה תלויה בכמה בלגן יש לסדר וכמה מוטיבציה יש להם לסידור כרגע. לכן, בעיני, הדבר הראשון שחשוב פה הוא לשמר את המוטיביציה או לייצר את המוטיבציה לסידור. ילדים בני שנתיים, למשל, לרוב מאוד אוהבים לעזור ולראיה, רובם מסדרים ממש יפה בגן. אז למה בבית לא? בעיקר, כי בגן כולם מסדרים וזה חלק מהשגרה. בבית, לרוב, זה די מהר הופך לאיומים, תנאים, כעסים. לכן, ההצעה שלי, היא להתחיל בקטן. בואו נתחיל בכך שכשמסדרים, הם גם מסדרים. אפילו מספיק שיחזירו למקום רק פריט אחד מכל הבלגן שיש כרגע בבית. אם הם הרימו פריט אחד אז אפשר כבר להגיד להם ״איזה נפלא היה כשעזרת לסדר, בזכותך סידרנו מהר יותר״. מילים כאלו לרוב יעוררו מוטיבציה לסדר משהו נוסף (או היום או בפעם אחרת). שימו לב שלרוב כשמדובר בתאומים אנחנו נראה אחד שמסדר מקסים ואחד שממש לא. למה? כי ברגע שאחד מסדר מקסים ומחמיאים לו, השני מבין ש״המקום״ הזה כבר תפוס ובוחר שלא לסדר. לכן, אל תוותרו, תעודדו כל אחד על מה שהוא מסדר, בלי להשוות מה אחד סידר ומה השני סידר. למתקדמים יותר, או אלו עם הילדים הגדולים יותר, ככל שאני אהיה יותר נוכחת בסידור יש יותר סיכוי שהם יסדרו בעצמם. כלומר - תהיו מנהלי העבודה ״את אוספת את כל המכוניות ואתה אוסף את כל הבובות״ (על הדרך בעצם אנחנו מלמדים אותם חלוקה לקבוצות ומי שרוצה יכול גם להציע לספור ולהתאמן על מניה :-) ). לממש מתקדמים, תנו לילדים תמריץ - בואו נסדר מהר או בואו תסדרו מהר כדי שנספיק סיפור לפני השינה / מקלחת ארוכה יותר וכדומה. חשוב חשוב - אם נתתם לילדים לסדר לבד והם באמת סידרו תעודדו אותם בטירוף. אל תיכנסו לחדר כמו רס״ר מטבח ורק תראו מה לא מסודר עדיין (אני זוכרת עד היום כמה הייתי בוכה במטבחים כשהרס״ר היה אומר שצריך להמשיך לנקות אחרי שכבר חשבתי שסיימתי). אחרי הכל, אתם רוצים שהם יסכימו לסדר שוב, לא? אז מה אתם אומרים? מה אתם לוקחים אתכם? מה לא? שתפו אותי (ושתפו בכלל, למה לא :-) ) בתמונה- גם אצלי זה לא תמיד מסודר...

בינינו, כנראה שאין כמעט בית עם תאומים שבו אין מריבות, קואליציות של התאומים והתמודדות עם שאלות נפרדות בין התאומים. עצם העובדה שיש תאומים בבית מיד מביאה איתה את הדילמות שמאפיינות רק הורים לתאומים כמו ריב בין תינוקות בני 9 חודשים כשאחד מוציא לשני את המוצץ מהפה. הבאסה היא שאף אחד לא באמת לימד אותנו איך אמורים להתמודד עם הסוגיות המיוחדות האלו. תכלס, איך באמת אפשר ללמד ילד בן 9 חודשים שהוא צריך להתחשב באח שלו ולא להוציא לו את המוצץ למרות שעבורו זה משחק מגניב ביותר (תראו לי עוד משחק שבו בפעולה אחת אפשר לייצר כל כך הרבה בכי והתעסקות). אז בפוסט היום אני רוצה רגע לשבור את אחד המיתוסים הידועים בהקשר למריבות בין תאומים. מיתוס ה״לא להתערב״. היום אחת התשובות שנפוצות כשהורה שואל איך להתמודד עם המריבות של התאומים היא לומר לו ״אל תתערב – תן להם להסתדר לבד״. אבל איך בדיוק אמורים לא להתערב כשהם בני פחות משנה ומושכים אחד לשני בשיער או נושכים? זה הרי לא אנושי. גם כשהם גדולים יותר, להניח שפשוט לא מתערבים זו לפעמים הנחה בעייתית. הרי אם אחד עכשיו מכה את השני או חונק אותו או עושה משהו אחר פוגעני – אני לא באמת יכולה לאפשר את זה, נכון? אז אולי באמת לא להתערב זו לא הדרך? אז מה כן? להתערב? אבל אז יאמרו כולם (ובצדק לפעמים) שאנחנו רק נותנים יחס לילדים ולכן הם יריבו יותר. כן, כשאנחנו מגיעים למריבה ובודקים מי צודק ומה קרה, לרוב אנחנו רק מחמירים את המצב... נו טוב, סיבכתי את המצב, הא? אז הנה התשובה שלי והיא בעצם קצת כמו ההורות לתאומים – מורכבת יותר... בעיני, זה לא שחור ולבן, זה לא האם להתערב או לא אלא מתי להתערב ואיך להתערב. בעצם, בעיני התפקיד שלנו כהורים הולך ומשתנה עם השנים בכל מה שנוגע למריבות בין התאומים – בהתחלה אנחנו צריכים ללמד אותם מה מותר ומה אסור, אח״כ איך למצוא דרכים לפתור את הריב ואז לוודא שיש גבולות ממש ברורים לגבי מה מותר ומה אסור כשרבים (למשל – לא שולפים סכינים ולא חונקים אף אחד באף גיל). מן הסתם זה פתאום קצת יותר מסובך. זה דורש לא מעט מיומנות – גם הצבת גבולות, גם יכולת לימוד של הילדים, אה, וגם פיתוח הנפרדות ביניהם כי ככל שהנפרדות ביניהם טובה יותר, יש סיכוי סביר שיהיו פחות מריבות. בקיצור, יש לנו פה עבודה. זו גם הסיבה שאין פה באמת מתכון מנצח, כזה שאם רק תעשו א׳ ב׳ ג׳ אז לא יהיו יותר מריבות בבית. התגובה שלנו במריבות צריכה להיות תלויה בגיל התאומים, במערכת היחסים ביניהם, ברמת הנפרדות ביניהם ועוד. אז רגע לפני שאתם יוצאים ממש מבואסים מהפוסט הזה – חכו רגע. זה לא אבוד. יש דרכים להפחית את כמות המריבות בבית ועל זה בדיוק אני מדברת בהרצאה ״למה הם רבים כל הזמן?״ - איך להפחית את כמות המריבות בין התאומים (בלי להשתמש בהרחקות ועונשים). ההרצאה הזו היא ההרצאה הרביעית בסדרת ההרצאות שתתקיים ממש בקרוב. ההרצאות הקודמות, שהם לא פחות חשובות בעיני, הן על פיתוח נפרדות בין התאומים, על הפחתת התחרותיות וההשוואות ועל הצבת גבולות לשניים. מניסיוני, הורים שהשתתפו בהרצאות הראשונות הגיעו הרבה יותר ״מוכנים״ להרצאה על הפחתת המריבות בין התאומים. אז אם גם לך ברור שתאומים דורשים הורות קצת אחרת ומעניין אותך לקבל את הכלים שעובדים עם תאומים - כל הפרטים על סדרת ההרצאות נמצאים ממש כאן.

בין אם אתם אנשים בטוחים בעצמם או כאלו שממש לא – כולנו רוצים לגדל ילדים בטוחים בעצמם. ביטחון עצמי הוא משהו שנבנה, שמתפתח עם השנים והרבה ממנו תלוי בדרך שבה אנחנו, ההורים, מגדלים את הילדים. יותר מזה, רובנו משקיעים בזה מאמץ, חושבים על זה, מנסים לגדל אותם להיות הכי טובים שאפשר אבל לפעמים, בלי לשים לב, גם טועים. אז רגע לפני ההרצאה שלי ״לגדל ילד בטוח בעצמו״ אספתי עבורכם את 5 הטעויות (המאוד נפוצות) של הורים שבעצם פוגעות בביטחון העצמי של הילדים. 1. מסבירים איך להתנהג נכון - אנחנו רוצים ילדים מנומסים, מחונכים, שיחליטו את ההחלטות הנכונות, לא? אז מה עושים אם רואים שהילד התנהג בצורה לא מתאימה? לא נכונה לדעתנו? אנחנו מסבירים איך להתנהג נכון. אז מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שלרוב אנחנו מסבירים גם כשהילד לא חושב שהוא התנהג לא נכון. גם כשהוא לא ביקש את עצתנו איך להתנהג. יותר מזה, אנחנו לרוב ממש נבהלים מההתנהגות הלא רצויה ולכן גם ממהרים להסביר בצורה מאוד ישירה וברורה ועם הרבה סימני קריאה – ״ככה לא מדברים לחבר! אם תדבר ככה לא יהיו לך חברים״. למרות שאנחנו אולי צודקים, מה שבעיקר הילד שלנו שומע מאיתנו ברגע הזה זה את המסר שהוא לא בסדר, שהוא לא טוב. בעצם, בכל פעם שאני מסבירה איך צריך להתנהג, מה שאני בעצם אומרת לילד שלי זה שהוא לא יודע איך להתנהג, שהוא לא בסדר, שהוא לא טוב. וככל שזה קורה יותר המסר הזה מחלחל עוד ועוד והילד שלי כבר לומד להאמין לי שהוא באמת לא בסדר ולא טוב. וזה – זה ההפך מביטחון עצמי... אז איך כן ללמד אותם איך להתנהג? בתור התחלה לתת להם להתנסות, לתת להם לחוות את התוצאות של המעשים שלהם ולשאול – רוצה לשמוע מה דעתי? אם הוא יגיד כן, אז כבר אפשר לדבר... 2. מציעים פתרונות – מה הבעיה בזה? הרי כולנו רוצים שלילדים שלנו יהיה טוב, שהם יצליחו במה שהם עושים. למה לא להציע להם איך לפתור בעיות? אני לא אומרת שאסור להציע פתרונות אבל בהרבה מקרים אנחנו נוטים להציע פתרון בלי שביררנו מה הם עשו או האם הם מרוצים מהפתרון שהם מצאו. למשל, אם הבן שלי חוזר הביתה מהגן ומספר לי שהיום החברים לא רצו לשחק איתו, אני יכולה מאוד לדאוג או להילחץ ואז מיד לומר לו ״אתה יודע, אח שלך איתך בגן, אתה יכול לשחק איתו״ או ״אם זה קורה, תלך לגננת״. במקרה הזה, מיהרתי מאוד להציע פתרון ואפילו לא שאלתי אותו ״אז מה עשית?״ ״איך התמודדת?״ ונניח שהוא יספר שהלך לשחק עם עצמו בארגז החול אז אני יכולה לשאול ״ואיך זה היה לך?״ ואז הוא יספר שהיה לו כיף. מה קרה פה בעצם? אני הנחתי שהוא נפגע כשלא שיחקו איתו ומיד הצעתי לו פיתרון. הוא שמע את מה שאמרתי ובעיקר כנראה שמע גם בין השורות שהפתרון שלו לא היה נכון או לא היה טוב כי הוא לא נכלל באופציות שאני הצעתי. מסר כזה שאומר ״לא פעלת נכון״ הוא מסר שפוגע בביטחון העצמי שלו... אז מה כן? לברר עד הסוף מה קרה? לשאול מה דעתו על הפתרון שלו והאם הוא מרוצה ממנו? לשאול אם הוא רוצה לשמוע מה עוד היה אפשר לעשות או מה אני לפעמים הייתי עושה כשאני הייתי בסיטואציות כאלו בתור ילדה. אם הוא ירצה לשמוע – זה הזמן להציע פתרונות נוספים. 3. אומרים להם שהם הכי טובים – כמעט כל הורה חושב שהילד שלו הוא ״הכי״ או לפחות שיש משהו שבו הילד שלו ״הכי טוב״. בעיני, זה נפלא. אני ממש בעד לראות את כל הדברים הנפלאים שיש בילדים שלנו. העניין הוא שלפעמים אנחנו רוצים שהם ידעו עד כמה אנחנו מתלהבים מהם ואז אנחנו קצת מגזימים ״אתה הכי טוב בכדורגל״ או ״את מציירת הכי יפה״ (סליחה על הבחירה המגדרית). הילדים כמובן מבסוטים מהמחמאות וככל שהן נמשכות יותר זמן הם מאמינים לנו יותר ויותר. אז מה הבעיה? על פניו זה אמור לחזק את הביטחון העצמי, לא? הם יודעים שהם הכי טובים. אז זהו, שלרוב זה לא. הבעיה היא לא שהיא מציירת יפה אלא שהיא מציירת הכי יפה. הבעיה היא לא שהוא משחק כדורגל טוב אלא שהוא משחק הכי טוב. המילה ״הכי״ היא המכשול. היא מלמדת את הילדים שיש רמות – יש טוב ויש ״הכי טוב״. אם עכשיו הם פתאום יפגשו ילד שיותר טוב מהם תהיה בעיה – איך זה יכול להיות שאני משחק כדורגל הכי טוב ופתאום יש פה ילד שיותר טוב ממני? מה זה אומר עלי? האם זה אומר שבעצם אני לא שחקן טוב? בעצם, ההבטחה שהם ״הכי טובים״ מתישהו, ככל הנראה, לא תתקיים. מתישהו יגיע מישהו טוב יותר ואז יש סיכוי שפתאום כל מה שהם האמינו על עצמם יסדק. הם יתערערו, אולי כבר לא יוכלו גם להאמין למחמאות שלנו כי במציאות – הן לא נכונות. ואז, אז נפגע הביטחון העצמי. ומה כן? להחמיא על היכולת עצמה בלי לדרג אותה ״הכי טובה״. 4. מנסים למנוע מהילדים תחושות לא נעימות – עוד לא פגשתי את ההורה שרוצה שהילד שלו יקנא, יפחד, יעלב, יהיה עצוב או עצוב, מתוסכל. ברור שלא. אנחנו רוצים שיהיה להם טוב, שהם יהיו מאושרים וכמה שיותר – יותר טוב. לכן, לפעמים, כשהם חווים את אחד מהרגשות השליליים האלו אנחנו רוצים שהרגש הזה יעבור כמה שיותר מהר. אנחנו מנסים להראות להם עד כמה זה לא באמת כזה נורא ואיך יש בעצם גם יתרונות או איך יש פה משהו אחר שממש ישמח אותם. משפטים כמו ״לא נורא שהוא לא רוצה לשחק איתך, בוא תשחק איתי״, או ״אין לך מה להעלב, אתה הרבה יותר חכם ממנו״. אז מה הבעיה ואיך זה קשור לביטחון עצמי? הרצון שלנו להראות להם שאין להם צורך להרגיש את הרגש הלא נעים הרבה פעמים הופך לביטול של הרגש ״אין לך מה להעלב״, ״אל תהיה עצוב״ וביטול של הרגש הוא בעצם מסר שאומר ״אל תסמוך על הגוף שלך ועל התחושות שלך, תלמד להתנהג כמו שמצפים ממך״ וזה כבר מסר שבעצם אומר ״אתה צריך להיות אחרת, הדרך שבה אתה מגיב כעת היא לא טובה״ וזה - זה פוגע בביטחון העצמי. אז מה כן? לאפשר להם להרגיש את הרגש הלא נעים, להיות שם לצידם ולתת להם את הזמן שהם צריכים בכדי להתגבר. ברור שאפשר גם להראות צדדים חיוביים אבל לשים לב שלא מבטלים או מנסים ״לכבות״ את הרגש המקורי לשם כך. 5. משבחים אותם – שבח הוא כל דבר שבעצם מעצים את התנהגות הילד למשהו ״ענק״ ״גדול״. לרוב הוא ילווה במילים כמו ״אתה הכי נפלא״ ״אתה נהדר״ ״את מהממת״ ״את אלופה״ ״אין כמוך״. על פניו מילים נפלאות, לא? מה רע? הבעיה העיקרית היא שהרבה ילדים פשוט לא מבינים על מה השבח. מה הם עשו בשביל להיות נהדרים, נפלאים, מהממים. הם לא באמת יודעים לקשר בין ההתנהגות לבין השבח. לכן, הם גם לא יודעים לשחזר את ההתנהגות ולזכות שוב בשבח. יותר מזה, אם אחרי זמן מה כבר הפסקנו להתלהב מהפעולה כי היא כבר הפכה למשהו שבשגרה, פתאום יהיו חסרים להם השבחים. בעצם, למרות שנדמה לנו שהשבחים הללו בונים להם את הביטחון העצמי כי נשמה לנו שעודדנו אותם, בעצם השארנו אותם עם ריק מסוים, עם ידיעה שיש דברים שהם עושים טוב ככל הנראה אבל הם לא יודעים מה. הם בעיקר מבולבלים מהעניין ובטח ובטח לא יודעים להעיד על יכולת שיש להם בעצמם. אז מה כן? לעודד אותם ולא לשבח, לפרט מה ההתנהגות שמצאה חן בעינינו ולא רק לתת לה ציון – נפלא, נהדר וכדומה. אם הגעתם עד לפה כנראה שהנושא הזה מעניין אתכם ולכן אני שמחה לספר לכם שממש בקרוב, ב-16.2.20, לכבוד יום המשפחה, אני מקיימת את ההרצאה שלי ״לגדל ילד בטוח בעצמו״. הרצאה שתתמקד כולה בדרכים שבה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות פעולות אקטיביות בבית, פעולות שתלויות רק בנו, ומחזקות ובונות את הביטחון העצמי של הילדים שלנו. לפרטים נוספים והרשמה לחצו כאן.

כמדריכת הורים וכאמא עוד לא פגשתי את ההורה שלא רוצה שלילד שלו יהיה ביטחון עצמי. לרוב, זה אחד הדברים הראשונים שההורים מבקשים עבור הילד שלהם או פונים בגללו להדרכה – אין לו/לה ביטחון עצמי. אז היום אני רוצה לשבור קצת סטיגמות לגבי הדרך לפיתוח הביטחון העצמי של הילד שלכם והדבר הראשון הוא – תפסיקו להגיד לו שהוא חכם. ואם כבר הפסקתם אז גם תפסיקו להגיד לו שהוא הכי יפה, הכי חתיך, הכי מתוק (נראה לי שהבנתם). רוצים לדעת למה? כי המילים האלו, הגדולות האלו, הן לפעמים גדולות מידי. ילד ששומע כל הזמן כמה הוא הכי טוב, הכי מוכשר, הכי מהמם, הכי הכי הכי יגדל בהתחלה להאמין שהוא באמת הכי. הוא יאמין בזה באמת ובתמים ובתקופות מסוימות אולי אפילו נחשוב שהנה, הצלחנו, יש לו ביטחון עצמי. אבל לרוב אז הוא יגדל. וכשהוא יגדל הוא יצא לעולם ושם הוא יפגוש עוד ילדים שהם ״הכי״ ואולי לפעמים חלק מהם יהיו יותר ממנו. למשל, הוא יפגוש ילד שרץ יותר מהר ממנו או משחק כדורגל טוב יותר ממנו או מצייר יותר יפה ממנו ואז משהו יקרה. פתאום, הוא יראה שהוא לא מצייר הכי יפה ולא רץ הכי מהר והוא יתחיל להתבלבל. משהו בפנים לא יסתדר לו – ״איך זה יכול להיות שאני מצייר הכי יפה אבל פתאום אני פוגש מישהו שמצייר יותר יפה ממני? אולי זה אומר שאני לא מצייר הכי יפה?״ לאט לאט יתחיל פה סדק קטן באמון שלו בעצמו, במה שהוא האמין עד היום. ככל שזה יקרה יותר – הוא יפגוש עוד מקרים בעולם שבהם הוא לא יהיה הכי כמו שהוא חשב, הסדק יגדל. לפעמים הסדק יהפוך כבר לשבר אמיתי, לתחושה פנימית שאני בעצם לא יודע מה אני שווה כי כל מה שהאמנתי לא מתקיים בעולם האמיתי ואז, אתם כבר בטח מבינים, אין יותר ביטחון עצמי. לפעמים, גם יכולה להתפתח בדידות כי אם אנחנו בבית ממשיכים להתעקש שהוא ״הכי״ אבל בחוץ הוא מרגיש ״לא הכי״ וכשהוא מנסה לשתף אותנו בבית אנחנו נתעקש שהוא כן ״הכי טוב״ אז הוא גם יחשוב שאין אף אחד שמבין אותו והמצוקה תגדל עוד יותר. באופן דומה, גם תוויות כמו חכם או יצירתי, הן תוויות ״מסוכנות״. גם הן עלולות לגרום לו להאמין שהוא תמיד חכם או תמיד יצירתי ואז אם בעולם הוא יגלה שפתאום הוא לא מבין משהו בכיתה או שהוא לא יצירתי כמו חבריו לכיתה, שוב יתחיל אותו הסדק... אז מה בכל זאת – אם אסור להגיד את כל המחמאות שהכרנו עד היום – מה כן אפשר להגיד? אפשר לעודד אותו על המעשה עצמו, על מה שקרה כרגע בלי להכליל את המחמאה למשהו ענק. אפשר לומר ״אמרת משהו ממש חכם״ במקום ״איזה חכם אתה״. אפשר לומר ״זה מאוד יצירתי מה שעשית / ציירת כרגע״ במקום ״אתה כזה יצירתי״. אפשר לומר ״זה היה ממש נדיב מצידך לתת לילד מהבמבה שלך״ במקום ״אתה הכי נדיב בעולם״. ונראה לא שכבר הבנתם את הרעיון. ועוד תוספת רגע לגבי תאומים (בכל זאת, אתם יודעים...), עידוד מהסוג שהצעתי מאפשר בעצם לעודד את שני התאומים על תכונות דומות ומוריד את הצורך לסווג מי החכם ומי החברותי, מי היצירתי ומי הנדיב כי הוא מאפשר לעודד על רגע ספציפי, משהו שקרה עכשיו ומתאים לתאום אחד כרגע. זה לא אומר כלום על מה יהיה בהמשך. אם מעניין אתכם לשמוע על דרכים נוספות לפיתוח הביטחון העצמי של הילדים שלכם, אתם מוזמנים להצטרף להרצאה ״לגדל ילד בטוח בעצמו״ שתתקיים בקרוב. לפרטים נוספים לחצו כאן.

הבן הבכור שלנו היה ילד מתבכיין, אבל ממש. הוא ביקש הכל בבכי גם כשלא הייתה שום סיבה. זה היה מטריף אותנו. כיוון שבאותה תקופה עוד לא הייתי מדריכת הורים ולא הכרתי את התיאוריה האדלריאנית, פעלתי מתוך אינטואיציה הורית. חשבתי מה אפשר לעשות כדי שהוא יפסיק להתבכיין? אז ניסיתי את כל מה שעלה לי לראש (ואת כל מה שהציעו החברות שלי) – הייתי אומרת לו כל פעם ״אני לא נותנת לך עד שלא תבקש יפה״ – זה לא עזר... הייתי כועסת עליו ״מספיק כבר לדבר בבכי! אתה יודע לדבר רגיל!״ – זה לא עזר... הייתי אומרת לו ״די, מה אתה חתול או ילד?״ – זה לא עזר... הייתי מדברת אליו בטון בכייני כדי שאולי יבין למה זה לא נעים – זה לא עזר... היו ימים שהייתי מתעלמת מהבכי, פשוט לא נותנת עד שלא יפסיק לבכות – זה לא עזר... הוא לא הפסיק... מתוך ייאוש אפילו היו כמה ימים שניסיתי להתעלם בהפגנתיות מהבכי וכשהוא היה מדבר בבכי הייתי סוגרת את האוזניים עם הידיים (ממש קשה לי להודות בזה). ונחשו מה? זה לא עזר... באותה תקופה חשבתי לעצמי שפשוט גידלתי ילד מתבכיין ובאמת שכבר הייתי מיואשת. אבל אז התחלתי ללמוד במכון אדלר ואני זוכרת את אחת התובנות הראשונות שלי משם – גם התעלמות היא סוג של יחס. כלומר, גם כשאני מתעלמת ממנו אני בעצם עושה פעולה אקטיבית ואני משמרת את ההתעסקות בבכי שלו. אני לא באמת רגועה ושלווה אל מול הבכי שלו – אני כועסת ומגיבה. אבל התובנה הזו לא הייתה מספיקה, היא רק הסבירה לי למה שום דבר, כולל ההתעלמות, לא עזר. התובנה החשובה יותר הגיעה כשהבנתי שבעצם בבכי שלו הוא מנסה להגיד לי משהו. שבעצם, הוא כרגע חושב שהדרך שלו לקבל ממני תשומת לב ויחס היא דרך הבכי ותכלס, הוא ממש חכם (בכל זאת הבן שלי ) כי הוא באמת קיבל המון יחס כשהוא התבכיין. בעצם הבנתי שמה שהוא מבקש ממני זה יותר יחס אישי. אז נתתי לו יחס ותשומת לב, אבל לא ברגע ההתבכיינות. נתתי לו יחס ותשומת לב במקומות שבהם לי היה נעים. במקומות שבהם היה כיף איתו ולא ברגעים שבהם הוא עצבן אותי בהתבכיינות שלו. והפלא ופלא, לאט לאט זה עבד. פתאום היו רגעים שבהם הוא דיבר בלי להתבכיין וכמובן שאני התרגשתי ועודדתי אותו עליהם. עם הזמן הרגעים האלו הפכו להיות רבים יותר ובשלב כלשהו פתאום שמנו לב שבעצם הוא כבר לא מתבכיין, שזה עבר. מי האמין... אז לכל מי שכרגע חווה ילדים מתבכיינים, מעצבנים, מנג׳סים, ״עושים דווקא״, דעו לכם שזו לא גזרת גורל, שזה לא חייב להיות ככה, וגם אם אתם מרגישים שכבר ניסיתם הכל, אולי יש עוד משהו שאפשר לעשות אחרת ולרוב זה ההפך ממה שניסיתם כי בעצם להילחם בהתנהגות ״הרעה״ לרוב דווקא משמר אותה. במקום אפשר וכדאי להתמקד בהתנהגות הטובה ולהניח להתנהגות הרעה לחלוף מעצמה (כמובן שלא תמיד ניתן להתעלם לגמרי). וגם - אם אתם מרגישים שבבית הדברים לא מתנהלים כמו שאתם רוצים, שיש יותר מידי כעסים, צעקות, בלגן, שלא מספיק כיף עם הילדים, אתם ממש מוזמנים להיכנס ולקרוא על סדרת ההרצאות להורים לתאומים שמתחילה בקרוב.

אם יש חשש אחד שמשותף להורים שהכניסו את ילדיהם למסגרות אתמול זה כנראה החשש ממה יקרה ברגע שנצטרך להיפרד - לצאת מהגן (או מהכיתה) ולהשאיר אותם שם. הרגע הזה שבו לא פעם מתחילה סצנת בכי מטורפת, קריאות ״אמא אמא״ או ״אבא אבא״ נואשות הוא אחד הרגעים הקשים עבור כל הורה. אני לא יכולה לספור את כמות האמהות שסיפרו לי כיצד הן יוצאות מהגן, מתחבאות מאחורי גדר הגן או נכנסות לאוטו ופורצות בבכי לא פחות חזק מזה של הילדים שמהם הן הרגע נפרדו. אחת האמהות פעם אמרה לי ״איך אני יכולה להשאיר אותו בוכה בגן? איך הוא יוכל לסמוך עלי אם אני נוטשת אותו?״. אני מאמינה שהיא לא לבד בתחושה הזו. כמה קשה זה להגיד לעצמנו שזה בסדר להשאיר את האוצרות הכי יקרים שלנו במקום חדש להם, עם אנשים זרים עבורם. האם זו לא נטישה? יותר מזה? מה יזכרו הילדים מהרגעים האלו? האם הם יזכרו שעזבתי אותם שם בוכים? אז כמובן שאין פה פתרונות קסם והסתגלות היא קשה לכולם, גם לנו ובטח ובטח גם להם. דמיינו את עצמכם מגיעים למקום עבודה חדש. לוקח לרובנו לא מעט זמן להרגיש שם טוב באמת, להרגיש שייכים, למצוא את השגרה והביטחון שלנו שם, לרכוש חברים חדשים. ככה גם הילדים שלנו. הם זקוקים לזמן. מטבע הדברים הם ימצאו בסופו של דבר את התחושה הזו, את המקום המיוחד שלהם בגן. יותר מזה, כנראה שאנחנו גם לא באמת יכולים לעשות את זה עבורם. הם יצטרכו לאט לאט למצוא את זה בעצמם כי הרי כל אחד הוא שונה וייחודי וכל אחד מרגיש נוח בדרך הייחודית שלו. בכל זאת, יש משהו שאנחנו כן יכולים לעשות שלפעמים עוזר לילדים שלנו להתמודד טוב יותר עם רגעי הפרידה. משהו שמשמר את יחסי האמון ביננו ולא הופך את הפרידה לנטישה. הדבר הזה הוא הכנה מראש וטקס פרידה מובנה וקבוע. מה הכוונה? הכוונה היא לייצר הרגל - טקס קצר שלאחריו אנחנו נפרדים. הטקס הזה (שתכף אסביר מה הוא כולל) הוא דרך להכין את הילד לכך שעוד רגע מגיעה הפרידה וההורה הולך. בפעם הראשונה הילד לא באמת יאמין שאכן ההורה ילך בסוף הטקס אבל ככל שנתמיד בטקס ונתמיד בפרידה הפיזית בסיום הטקס, הילד שלנו כבר יכיר את השגרה הזו והיא תתחיל לנסוך בו ביטחון. במקום לחשוש כל הזמן מתי אמא או אבא הולכים מהגן הוא ידע שאנחנו הולכים רק אחרי שנפרדנו לשלום וביצענו את הטקס שלנו. הוא גם ידע שאחרי הטקס, לא משנה מה קורה, אנחנו לא חוזרים ומשאירים אותו בידי אנשי הצוות ולכן לרוב יפסיק לבכות די מהר יחסית (כי לשם מה לבכות אם לא יהיה שינוי). עד כמה שלעיתים זה נשמע קר או טכני, הטקס הזה בעצם מייצר סוג של שגרה בתוך הפרידה של הבוקר ושגרה זה דבר טוב לילדים. זה נוסך בהם ביטחון. לכן, קחו כמה דקות ותכננו את טקס הפרידה עם כל אחד מהילדים שלכם (חשוב - ממש לא חייב להיות אותו טקס עם שני התאומים - הם ילדים נפרדים ולכן יכולים להיות גם טקסים נפרדים). ככל שהילדים גדולים יותר ניתן להתייעץ איתם לגבי הטקס ולהסכים כיצד הוא יראה. אם הם קטנים - נחליט אנחנו איך ייראה הטקס ונספר להם לקראת הפרידה בגן. מה כולל הטקס - הוא יכול לכלול נשיקה ו/או חיבוק או כמה נשיקות וכמה חיבוקים. לפעמים גם כיפים או הליכה לחלון לראות את ההורה יוצא משער הגן. לא ממש משנה מה כולל הטקס אבל כן כדאי שהוא יהיה קצר וברור. * שימו לב שבימים הראשונים שבהם הילדים עוד זקוקים לנוכחות שלנו בגן לפני הפרידה, אפשר בהחלט להיות איתם בגן וכאשר מגיע הזמן ללכת, אז לומר - עכשיו ניפרד (ובעצם זה אומר - עכשיו נעשה את טקס הפרידה). ממש לא מומלץ לעשות את הטקס ואז להישאר עוד בגן כי בעצם איבדנו את המשמעות של הטקס. יותר מזה - והנה הקשר ליחסי האמון עם הילדים - כשאנחנו עושים את הטקס ואכן נפרדים אנחנו בעצם מעבירים לילד מסר - ״אמרנו משהו ואנחנו עומדים מאחוריו - אפשר לסמוך עלינו״ וזה בעיני מחזק בסופו של דבר את מערכת האמון ביננו לילד ולא פוגע בה. ועוד כמה נקודות לגבי פרידה מתאומים לא פעם הם ״מדביקים אחד את השני״ - כשלאחד קשה מיד נהיה לשני קשה גם כן. כמובן שניתן לכל אחד את הנחמה שהוא זקוק לה ועם זאת, נסו לזהות מי המקור ואולי להרגיע אותו כי ברגע שהוא ירגע הוא ישפיע שוב גם על אחיו שירגע גם הוא כשעושים את הטקס עם הראשון בעצם לא עוזבים עדיין כי צריך לעשות את הטקס עם השני, נכון? אז איך זה עובד? אז ההצעה שלי היא לעשות תורות. יום אחד אני אפרד מאחד ואז מהשני ויום אחר אני אפרד מהשני ואז מהראשון. כמובן שניתן להגניב עוד נשיקה קטנה למי שהיה ראשון בתור לפני שהולכים. עדיין, הרעיון הוא לעשות את זה קצר. כמובן שאם יש תאום שכבר זורם יותר עם הפרידה אז אפשר להתחיל באופן קבוע איתו ואז רק להיפרד מהשני, זה יהפוך את הפרידה מהראשון לנעימה יותר ומלווה בפחות בכי וצעקות.... מה דעתכם? איך נראה טקס הפרידה שלכם?

״מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני״ את השיר הזה מהכבש ה-16 זמזמתי לי היום בבוקר כשמאיה (אחת התאומות) אמרה לי ״אבל אמא, זה לא נכון, גם מאחורה יודעים מי אתה. אני יודעת לזהות בגן את הילדים גם מאחורה״. המשפט התמים והמקסים שלה פתאום התחבר לי בצורה כל כך מדויקת לאחד הנושאים החשובים בעיני בגידול התאומים - היכולת לזהות את התאומים גם מאחור... לא פעם כשהתאומים זהים או מאוד דומים עולה השאלה איך מבחינים ביניהם (והאם בכלל מבחינים ביניהם). רוב ההורים אומרים שהם לא מתבלבלים, שהם כבר למדו לזהות את התאומים שלהם וברגע שמישהו ניגש אליהם, הם יודעים לזהות. זה מאוד הגיוני, הילדים הם הרי שני ילדים שונים ולרוב ישנם הבדלים קטנים בתווי הפנים, בהבעות הפנים ואולי גם באיזו צלקת קטנה או נקודת חן שמבדילה ביניהם. לפעמים, גם מי שרואה אותם לעיתים מספיק קרובות כבר לומד לזהות גם. אבל, זיהוי מהסוג הזה דורש הכרות מאוד מעמיקה ואינטימית ויותר מזה, מתבסס על הרצון הטוב של הצד שני שירצה לזכור מי זה מי. אני זוכרת שבתור ילדה, גרו שתי תאומות בקצה הרחוב והיינו חברות. הייתי חברה טיפה יותר טובה של אחת מהן ובאותה התקופה אין מצב שהייתי מתבלבלת ביניהן, ידעתי לזהות לפי נקודת חן מסוימת, לפי טון הדיבור. לא היו בלבולים. אבל היום, כשאנחנו כבר לא בקשר שנים ואני פוגשת אחת מהן במקרה, אין מצב שאני יודעת מי זו מי. אני רואה עדיין את נקודת החן המדוברת (או את חסרונה) אבל אני כבר ממש לא זוכרת מי זו הייתה התאומה עם נקודת החן... מה אני מנסה להגיד? שזה לרוב לא מספיק. שאם חשוב לי שיזהו ויבחינו בין התאומים שלי אז צריך למצוא דרך נוספת להבחין ביניהם. דרך אגב, אם לא ברור לכם למה זה חשוב אז רק נסו לדמיין לרגע אתכם מגיעים כל בוקר לעבודה וכל בוקר כולם שואלים אתכם - ״רגע, מי אתה? אתה יוסי או אלי?״. איך הייתם מרגישים? האם הייתם מרגישים שהם מכירים אתכם? שאתם חשובים להם? האם הייתם מרגישים מיוחדים? זו בדיוק הבעיה כשלא מבחינים בין התאומים. הם מרגישים פחות יחס אישי, פחות חיבור לילדים בגן ולצוות הגן, לכן גם הם נדבקים יותר אחד לשני (כי גם ככה מתייחסים אליהם ביחד כי לא מבחינים ביניהם) ואז הם פחות פתוחים להתנסות ולהתפתח באופן עצמאי. אז בהנחה שהשתכנעתם שכדאי שידעו מי זה מי, הנה התוספת - חשוב שידעו מי זה מי או מי זאת מי גם מאחור. כלומר, גם כשהתאומים רצים בגן ומשחקים, נרצה שהצוות ושאר הילדים ידעו מי נמצא איפה גם מאחור. שלא יתבלבלו. זה לרוב אומר שברגע שניתן, ההמלצה הכי טובה להבחין ביניהם תהיה תספורת. אבל לא רק תספורת שלאחד יש פוני קצר ולשני יותר ארוך אלא תספורת שניתן להבחין בה מכל הזוויות ומכל הכיוונים. אז לרוב, פתאום נראה שינוי בהתנהגות הילדים בגן. נראה יותר חברויות, יותר התמודדות עצמאית. זה נפלא! אז אני מזמינה אתכם בחום רב לבדוק - האם יודעים מי כל אחד מהתאומים שלכם גם מאחור ואם לא, לקבוע תור אצל הספר כמה שיותר מוקדם :-)

זה קורה לכל הורה שיש לו יותר מילד אחד (אבל קורה הרבה יותר להורי תאומים), אני ממש רוצה לחבק ולנשק את אחד התאומים שלי ומיד עולה בי בראש המחשבה - אבל מה עם השני? אני צריכה גם לחבק ולנשק אותו, לא? שלא יקנא… שלא תבינו אותי לא נכון, ברור שהמחשבה הזו עוברת לי בראש, זה לא טבעי לא לחשוב את זה. כשמדובר בתאומים זה אפילו בלתי אפשרי, הרי מהרגע הראשון אנחנו בחלוקת קשב מתמדת בין השניים האלו. העניין הוא שמחשבות לחוד ופעולות לחוד. המחשבה היא טבעית, הגיונית. הבעיה בעיני היא הפעולה שמגיעה אחריה. הפעולה הלא טבעית. דמיינו את עצמכם יושבים לכם עסוקים בענייניכם, ברור לכם שכרגע אתם לא מתעסקים עם אף אחד. לעומת זאת, אח שלכם מדבר כרגע עם אמא או אבא שלכם. הם צוחקים, נהנים זה מזה. לך זה לא באמת מפריע, אתה עסוק בדברים שלך. אז אתה גם שומע שההורה שלך אומר לאח שלך - ״כמה כיף לי איתך״. רגע אחרי, ניגש ההורה גם אליך ואומר ״כמה כיף לי איתך״. איך זה היה מרגיש לכם? אני לא יודעת מה התשובה שלכם אבל אני מניחה שלי זה היה מרגיש מוזר, אולי לא קשור לכלום, אולי אפילו מאולץ ובעיקר לא אותנטי. הרי לא עשיתי איתו כלום ולא ביליתי איתו כרגע אז מה בדיוק כיף לו איתי עכשיו? ככה בעיני מרגיש גם התאום (או הילד) שיושב כרגע בצד בזמן שאני מנשקת ומחבקת את אח שלו. הוא כרגע לא קשור להתרחשות עם אח שלו. הוא בענייניו ומה שקורה כשאני מחליטה לגשת אליו זה שהוא לא ממש מבין מה אני רוצה ממנו. זה לא באמת היה חסר לו. יותר מזה, הוא כן מבין משהו אחר. בעצם ככל שזה קורה יותר פעמים, ככל שאני מקפידה ״לאזן״ במחמאות, בחיבוקים, בנשיקות, במשפטי האהבה, הוא מבין שזה צריך להיות ככה. שזה לא בסדר אם לא אומרים גם לו משהו טוב בכל פעם שאומרים לאח שלו. שאם מתייחסים רק לאחיו ולא אליו אז כנראה ש״הוא נדפק״ או שבאמת לא אוהבים אותו. לפעמים זה יגרום לו כבר לדרוש את הסימטריה הזו... בעיני זה ממש חבל כי בעצם ברגע שאנחנו צריכים ״לתת לשניהם״ כל הזמן, אנחנו מאבדים את היכולת לתת יחס אישי אמיתי, יחס אותנטי לכל אחד, להראות לכל אחד שהוא באמת מיוחד. אז מה כן? בעיני, להיות אמיתיים. אם כרגע אני רוצה לחבק אחד - לחבק אותו. כשתגיע המחשבה ״ומה עם השני״ אני אשאיר אותה אצלי, אזכור שזו בעיקר המחשבה שלי ולאו דווקא שלו. אני בטוחה שממש בקרוב יגיע הרגע שבו באופן אותנטי אני כבר ארצה גם לחבק, לקווצ׳ץ׳ או לנשק את השני והוא יקבל את ״המנה״ שלו (ואז אני אעצור את עצמי מללכת בצורה מלאכותית אל הראשון). זה לא קל כמובן להשתיק את הקולות האלו אבל כשאני זוכרת שבדרך הזו כל אחד מהם מרגיש מיוחד יותר ומקבל בעצם יחס אישי יותר (כמובן שזה גם עוזר בפיתוח הנפרדות בין התאומים) אז לפעמים קל לי יותר ליישם. כמובן שככל שמתאמנים על היחס האישי הזה, זה הופך לקל יותר ובעיקר אם לאט לאט מתפנים לראות שהילדים לא ממש מתרגשים מזה כמוני. כשזה כבר הופך לשגרה בבית, פתאום משהו בהתנהלות בבית הופך לנעים וקליל יותר, עם הרבה פחות רגשות אשמה והרבה פחות השוואות מצד הילדים וזה כבר באמת נפלא. חשוב לציין שככל שנתחיל את ההתנהלות הזו בגיל צעיר יותר זה יהיה קל יותר, אם הילדים שלי כבר יותר גדולים וכבר ״דורשים״ את היחס הזהה בעצמם, הסיפור טיפה יותר מורכב. במקרים האלו נצטרך לעשות את השינוי בצורה יותר הדרגתית וממש בצעדים קטנים להתחיל לשבור את הסימטריה הזו (אבל זה כבר כנראה יהיה לפוסט אחר…). בינתיים, לכו לחבק את מי שאתם רוצים לחבק ותרשו לעצמכם לחבק באמת, מכל הלב. בתמונה - תמונה מפעם של רגע אישי של כיף עם תמר :-)

יצא לך פעם לחשוב על איך תראה ההורות שלך כשהילדים יגדלו ויהיו עצמאיים? לי יוצא לחשוב על זה מידי פעם ולרוב התמונה שעולה לי לראש היא בערך אותה תמונה - כולנו יושבים יחד סביב שולחן האוכל ומדברים, משתפים אחד את השני, צוחקים. לפעמים עולה גם תמונה יותר אינטימית - אני יושבת ומדברת עם אחד מהם, שיחה כזו מלב אל לב. את הפנטזיה הזו אני שומעת גם אצל רוב המודרכים שלי (תכלס, כנראה שאצל כולם). השאלה שלרוב עולה מיד אחרי היא - אז איך עושים את זה? איך גורמים להם לבוא אלינו שכקשה להם? איך גורמים להם לראות אותנו בתור המקום הבטוח הזה שיתן תמיכה וייעץ? אז קודם כל, זה לא מתכון מדויק. אין וודאות בכל מה שקשור בגידול ילדים. מה שכן יש זה סיכויים. יש דרכים להגביר את הסיכוי שזה יקרה. לצערי לא רק זה, יש גם כמה דרכים שיגבירו את הסיכוי שזה לא יקרה לעולם. בפוסט הזה בחרתי להתמקד במספר דרכים שישפרו את הסיכויים שלנו: הקשבה כולנו זקוקים מידי פעם לאוזן קשבת, בטח הילדים שלנו. אוזן קשבת זה לא רק לשמוע מה הוא מבקש, זה אומר להקשיב לו באמת, להבין מה הוא מנסה לומר לפעמים גם מתחת למילים, לשים לב למבט, לשפת הגוף, להקשיב באמת למה שהוא מבקש ממני. לרובנו קשה להקשיב, בטח כשהילדים קטנים ומבקשים המון כל היום, בטח כשכולנו בהסחת דעת תמידית מהנייד, מהחיים. בכל זאת, ילד שחווה הקשבה והבנה ידע שיש מישהו בבית שמעוניין להקשיב ולדעת מה קורה איתו באמת. מישהו שאכפת לו ממנו. אז נסו להקשיב לילדים שלכם כבר מהיום, פנו זמן לשבת ולדבר איתם, שבו לידם או מולם, הביטו להם בעיניים ותקשיבו. רק תקשיבו. בלי להציע הצעות, בלי להסביר מה היה אפשר לעשות אחרת. רק תקשיבו ותשאלו מה הוא צריך מכם - הוא כבר ימצא את התשובות שלו. שיתוף שתפו את הילדים במה שקורה בחיים שלכם. בחוויות, בהצלחות, בכשלונות, ברגעי האושר הגדולים, ברגעי האושר הקטנים, ברגעי התסכול או העצב, ברגעי הקנאה. שתפו אותם בכל דבר שיכול להתאים לגיל שלהם. כשיש אווירה של שיתוף בבית, כשעובר המסר שחשוב לכם שהם ידעו מה קורה אתכם, יש סיכוי שהם ירצו בתורם לשתף גם. שימו לב, אל תשתפו במטרה שהם ישתפו אלא שתפו בכדי שבאמת יהיה נעים בבית, בכדי שתיווצר איזושהי אינטימיות משפחתית. יותר מזה, תאפשרו דיון על מה שאתם משתפים. תשאלו מה הם חושבים, תדברו על זה. זו תשתית נהדרת לשיח בכל הגילאים. תעודדו אותם על השיתוף ועל הבחירות שלהם כן, גם אם הם משתפים אתכם במשהו שנשמע לכם נורא ואיום, רגע לפני שאתם קופצים ו״יורים״ למה הם לא התנהגו בסדר, תזכרו מה המטרה שלכם - אתם רוצים להיות שם בשבילם תמיד, גם כשהם יטעו. אז עצרו שניה. קחו אוויר. תגידו מילה טובה על עצם השיתוף. על האומץ לשתף במשהו שאולי לא היה להם פשוט או שאולי מציג אותם באור רע. תבדקו האם יש משהו בהתנהלות שלהם שכן היה חיובי. אם כן, תעודדו עליו. אם לא, תבדקו אם הם רוצים לשמוע גם את דעתכם. אולי ירצו ואולי לא. אם הם לא רוצים אבל זה מאוד משמעותי לכם, חפשו מועד אחר לפתוח דיון על הנושא. אולי אז הם ירצו להקשיב... ** אולי אתם כרגע חושבים לעצמכם - ״הילדים שלי קטנים מידי, הם עוד לא מבינים. כשיגדלו נעשה את מה שהצעת״. אז אני רוצה לומר לכם, לא… ככל שתתחילו בגיל צעיר יותר האווירה בבית תהיה כזו יותר מוקדם ותאפשר את השיח והשיתוף מגיל צעיר יותר. בכלל, ככל שתניחו יסודות טובים בגיל צעיר, הבניין שאתם בונים איתם (היחסים עם הילדים) יהיה חזק יותר ועמיד יותר. אז אל תחכו שהם יגדלו, תתאימו את הכלים לגיל שלהם אבל תיישמו כבר עכשיו. ואם לא ברור לכם איך ליישם עכשיו - תכתבו לי. אני אשמח לעזור :-)

מכירים את זה שדמיינתם איך יהיה יום מעולה - תצאו לטבע, לטייל, לראות קצת פריחה, אולי טיפה מים לשכשך את הרגליים ואז פתאום, הנוף הפסטורלי מתחלף בצרחות אימים של אחד הילדים שלכם? אני מניחה שלחלקכם זה מוכר. אז בכדי שלא תחשבו שהילדים של מדריכות הורים נולדו מושלמים - הנה הסיפור שלנו :-) קודם קצת רקע - תמר ומאיה, התאומות שלנו, הן בשכבת הילדים הקטנים בחבורה שלנו (שכוללת כ-24 ילדים בני 13 ומטה). זו אולי הסיבה שהמסלול שנבחר לטיול בפסח היה מסלול יותר מאתגר מהרגיל (נחל סער למי שמכיר). זה אמנם לא מסלול מאוד ארוך אבל ההליכה בו לא פשוטה - הרבה סלעים שצריך לטפס עליהם ולרדת מהם, הליכה בשמש בשבילים צרים ועוד. בעיני באופן אישי, מדובר באחד המסלולים המהממים ועוד השנה במיוחד כי הזרימה בנחל סער הייתה מטורפת. אבל, את הבנות המתוקות שלי, הזרימה בנחל עניינה פחות או כמו שמאיה אמרה לי בשלב כלשהו ״די כבר לדבר איתי על המים״ (מה לעשות שכל פעם שהנחל נגלה לפנינו לא יכלתי לעצור את ההתפעלות שלי…). כיוון שהן כבר לא כאלו קטנות, מנשא לא בא בחשבון (אף אחד מאיתנו כבר לא יכול לסחוב אותן על הגב) וזה אומר שהן צריכות ללכת את כל הדרך בצורה כזו או אחרת. כצפוי, ההתחלה הייתה סבבה, הן היו מלאות אנרגיה והתרגשו להיות חלק מטיול של גדולים. אבל לאט לאט, ככל שהזמן עובר והמסלול לא מסתיים, אחת מהן (השם שמור במערכת), התעייפה ונמאס לה. היא רצתה לסיים את הטיול ולכל הפחות הפסקה. הבעיה היא שזה מסלול צר וחלקו בשמש כך שלא היו המון מקומות לעצור להפסקה וגם כשכבר מצאנו מקום כזה היא גם רצתה שההפסקה תהיה עם כולם ושלא נהיה אחרונים. אבל זה היה בלתי אפשרי. עוד הרבה לפני שהיא ״נשברה״, בגלל אופי המסלול, כבר היינו אחרונים מבין החבורה (הבנים שלנו רצו קדימה עם השאר כך שנשארנו אני, בעלי והבנות) כך שמה שהיא רצתה היה בלתי אפשרי. כיאה לילדה בת כמעט 5, היא לא ממש קיבלה את המצב. היא רצתה את מה שהיא רצתה והגיון לא עזר בשלב הזה. היא צעקה, נעצרה, בכתה. כל מה שרק יכלה. כנראה שאם היינו יכולים לשגר אותה לסוף המסלול באותו הרגע היינו עושים את זה (תכלס, אולי היינו משגרים את עצמנו כדי שיפסקו הצרחות) אבל בתוך תוכנו שנינו ידענו שקשה לה. שהיא לא באמת יודעת איך להתמודד בעצמה עם העייפות שלה, התסכול שלה. אז גייסנו את כל האמפתיה האפשרית ואת כל היצירתיות שיש לנו והמשכנו להתקדם במסלול. שלא תבינו לא נכון, לא מדובר על הליכה שמחה עם שירים עליזים (כל ניסיון לשיר שיר התקבל בצעקה ״די!!!״). מדובר על צעידה מלאה בתלונות, פרצופים חמוצים, צעקות ומחאות. ובכל זאת, הקפדנו שכל הדרמות האלו יהיו רק מהצד שלה ולא משלנו כי אם יש משהו אחד שאנחנו כן יודעים זה שאם גם אנחנו נתחיל לכעוס, לצעוק, לכפות עליה להרגע - המצב רק יחמיר כי זה יהיה בדיוק ההפך ממה שהיא צריכה. היא צריכה הבנה, הכלה, נחמה, לא כעסים וצעקות. ככה המשכנו, עוד 100 מטר ועוד 100 מטר, פינקנו בקצת ממתקים (שמה לעשות, תמיד עוזרים לשיפור מצב הרוח), עצרנו קצת לשתות מים ורק כשהיינו כבר ממש קרובים בעלי לקח אותה קצת על הידיים עד סיום המסלול. מזל שבסוף המסלול חיכו כל החברים (והאחים שלהן) ואיך לא - האוטו גלידה. אז פינקנו את כולנו בגלידה קרה ואת שתיהן בהרבה עידוד על ההתמודדות הלא פשוטה. ואם תהיתם מה קרה עם אחותה כל הדרך? היא כצפוי הייתה נפלאה… ומה אתכם? איך עברו הטיולים אצלכם? איך אתם מתמודדים עם הרגעים האלו בטיולים?