זה קורה לכל הורה שיש לו יותר מילד אחד (אבל קורה הרבה יותר להורי תאומים), אני ממש רוצה לחבק ולנשק את אחד התאומים שלי ומיד עולה בי בראש המחשבה - אבל מה עם השני? אני צריכה גם לחבק ולנשק אותו, לא? שלא יקנא…
שלא תבינו אותי לא נכון, ברור שהמחשבה הזו עוברת לי בראש, זה לא טבעי לא לחשוב את זה.
כשמדובר בתאומים זה אפילו בלתי אפשרי, הרי מהרגע הראשון אנחנו בחלוקת קשב מתמדת בין השניים האלו.
העניין הוא שמחשבות לחוד ופעולות לחוד.
המחשבה היא טבעית, הגיונית.
הבעיה בעיני היא הפעולה שמגיעה אחריה. הפעולה הלא טבעית.
דמיינו את עצמכם יושבים לכם עסוקים בענייניכם, ברור לכם שכרגע אתם לא מתעסקים עם אף אחד. לעומת זאת, אח שלכם מדבר כרגע עם אמא או אבא שלכם. הם צוחקים, נהנים זה מזה. לך זה לא באמת מפריע, אתה עסוק בדברים שלך. אז אתה גם שומע שההורה שלך אומר לאח שלך - ״כמה כיף לי איתך״.
רגע אחרי, ניגש ההורה גם אליך ואומר ״כמה כיף לי איתך״.
איך זה היה מרגיש לכם?
אני לא יודעת מה התשובה שלכם אבל אני מניחה שלי זה היה מרגיש מוזר, אולי לא קשור לכלום, אולי אפילו מאולץ ובעיקר לא אותנטי. הרי לא עשיתי איתו כלום ולא ביליתי איתו כרגע אז מה בדיוק כיף לו איתי עכשיו?
ככה בעיני מרגיש גם התאום (או הילד) שיושב כרגע בצד בזמן שאני מנשקת ומחבקת את אח שלו. הוא כרגע לא קשור להתרחשות עם אח שלו. הוא בענייניו ומה שקורה כשאני מחליטה לגשת אליו זה שהוא לא ממש מבין מה אני רוצה ממנו. זה לא באמת היה חסר לו.
יותר מזה, הוא כן מבין משהו אחר.
בעצם ככל שזה קורה יותר פעמים, ככל שאני מקפידה ״לאזן״ במחמאות, בחיבוקים, בנשיקות, במשפטי האהבה, הוא מבין שזה צריך להיות ככה.
שזה לא בסדר אם לא אומרים גם לו משהו טוב בכל פעם שאומרים לאח שלו.
שאם מתייחסים רק לאחיו ולא אליו אז כנראה ש״הוא נדפק״ או שבאמת לא אוהבים אותו.
לפעמים זה יגרום לו כבר לדרוש את הסימטריה הזו...
בעיני זה ממש חבל כי בעצם ברגע שאנחנו צריכים ״לתת לשניהם״ כל הזמן, אנחנו מאבדים את היכולת לתת יחס אישי אמיתי, יחס אותנטי לכל אחד, להראות לכל אחד שהוא באמת מיוחד.
אז מה כן?
בעיני, להיות אמיתיים.
אם כרגע אני רוצה לחבק אחד - לחבק אותו.
כשתגיע המחשבה ״ומה עם השני״ אני אשאיר אותה אצלי, אזכור שזו בעיקר המחשבה שלי ולאו דווקא שלו.
אני בטוחה שממש בקרוב יגיע הרגע שבו באופן אותנטי אני כבר ארצה גם לחבק, לקווצ׳ץ׳ או לנשק את השני והוא יקבל את ״המנה״ שלו (ואז אני אעצור את עצמי מללכת בצורה מלאכותית אל הראשון).
זה לא קל כמובן להשתיק את הקולות האלו אבל כשאני זוכרת שבדרך הזו כל אחד מהם מרגיש מיוחד יותר ומקבל בעצם יחס אישי יותר (כמובן שזה גם עוזר בפיתוח הנפרדות בין התאומים) אז לפעמים קל לי יותר ליישם. כמובן שככל שמתאמנים על היחס האישי הזה, זה הופך לקל יותר ובעיקר אם לאט לאט מתפנים לראות שהילדים לא ממש מתרגשים מזה כמוני.
כשזה כבר הופך לשגרה בבית, פתאום משהו בהתנהלות בבית הופך לנעים וקליל יותר, עם הרבה פחות רגשות אשמה והרבה פחות השוואות מצד הילדים וזה כבר באמת נפלא.
חשוב לציין שככל שנתחיל את ההתנהלות הזו בגיל צעיר יותר זה יהיה קל יותר, אם הילדים שלי כבר יותר גדולים וכבר ״דורשים״ את היחס הזהה בעצמם, הסיפור טיפה יותר מורכב.
במקרים האלו נצטרך לעשות את השינוי בצורה יותר הדרגתית וממש בצעדים קטנים להתחיל לשבור את הסימטריה הזו (אבל זה כבר כנראה יהיה לפוסט אחר…).
בינתיים, לכו לחבק את מי שאתם רוצים לחבק ותרשו לעצמכם לחבק באמת, מכל הלב.
בתמונה - תמונה מפעם של רגע אישי של כיף עם תמר :-)
