אם יש חשש אחד שמשותף להורים שהכניסו את ילדיהם למסגרות אתמול זה כנראה החשש ממה יקרה ברגע שנצטרך להיפרד - לצאת מהגן (או מהכיתה) ולהשאיר אותם שם.
הרגע הזה שבו לא פעם מתחילה סצנת בכי מטורפת, קריאות ״אמא אמא״ או ״אבא אבא״ נואשות הוא אחד הרגעים הקשים עבור כל הורה.
אני לא יכולה לספור את כמות האמהות שסיפרו לי כיצד הן יוצאות מהגן, מתחבאות מאחורי גדר הגן או נכנסות לאוטו ופורצות בבכי לא פחות חזק מזה של הילדים שמהם הן הרגע נפרדו.
אחת האמהות פעם אמרה לי ״איך אני יכולה להשאיר אותו בוכה בגן? איך הוא יוכל לסמוך עלי אם אני נוטשת אותו?״.
אני מאמינה שהיא לא לבד בתחושה הזו.
כמה קשה זה להגיד לעצמנו שזה בסדר להשאיר את האוצרות הכי יקרים שלנו במקום חדש להם, עם אנשים זרים עבורם. האם זו לא נטישה?
יותר מזה? מה יזכרו הילדים מהרגעים האלו? האם הם יזכרו שעזבתי אותם שם בוכים?
אז כמובן שאין פה פתרונות קסם והסתגלות היא קשה לכולם, גם לנו ובטח ובטח גם להם.
דמיינו את עצמכם מגיעים למקום עבודה חדש. לוקח לרובנו לא מעט זמן להרגיש שם טוב באמת, להרגיש שייכים, למצוא את השגרה והביטחון שלנו שם, לרכוש חברים חדשים.
ככה גם הילדים שלנו. הם זקוקים לזמן.
מטבע הדברים הם ימצאו בסופו של דבר את התחושה הזו, את המקום המיוחד שלהם בגן.
יותר מזה, כנראה שאנחנו גם לא באמת יכולים לעשות את זה עבורם. הם יצטרכו לאט לאט למצוא את זה בעצמם כי הרי כל אחד הוא שונה וייחודי וכל אחד מרגיש נוח בדרך הייחודית שלו.
בכל זאת, יש משהו שאנחנו כן יכולים לעשות שלפעמים עוזר לילדים שלנו להתמודד טוב יותר עם רגעי הפרידה. משהו שמשמר את יחסי האמון ביננו ולא הופך את הפרידה לנטישה.
הדבר הזה הוא הכנה מראש וטקס פרידה מובנה וקבוע.
מה הכוונה?
הכוונה היא לייצר הרגל - טקס קצר שלאחריו אנחנו נפרדים.
הטקס הזה (שתכף אסביר מה הוא כולל) הוא דרך להכין את הילד לכך שעוד רגע מגיעה הפרידה וההורה הולך. בפעם הראשונה הילד לא באמת יאמין שאכן ההורה ילך בסוף הטקס אבל ככל שנתמיד בטקס ונתמיד בפרידה הפיזית בסיום הטקס, הילד שלנו כבר יכיר את השגרה הזו והיא תתחיל לנסוך בו ביטחון.
במקום לחשוש כל הזמן מתי אמא או אבא הולכים מהגן הוא ידע שאנחנו הולכים רק אחרי שנפרדנו לשלום וביצענו את הטקס שלנו. הוא גם ידע שאחרי הטקס, לא משנה מה קורה, אנחנו לא חוזרים ומשאירים אותו בידי אנשי הצוות ולכן לרוב יפסיק לבכות די מהר יחסית (כי לשם מה לבכות אם לא יהיה שינוי).
עד כמה שלעיתים זה נשמע קר או טכני, הטקס הזה בעצם מייצר סוג של שגרה בתוך הפרידה של הבוקר ושגרה זה דבר טוב לילדים. זה נוסך בהם ביטחון.
לכן, קחו כמה דקות ותכננו את טקס הפרידה עם כל אחד מהילדים שלכם (חשוב - ממש לא חייב להיות אותו טקס עם שני התאומים - הם ילדים נפרדים ולכן יכולים להיות גם טקסים נפרדים).
ככל שהילדים גדולים יותר ניתן להתייעץ איתם לגבי הטקס ולהסכים כיצד הוא יראה.
אם הם קטנים - נחליט אנחנו איך ייראה הטקס ונספר להם לקראת הפרידה בגן.
מה כולל הטקס - הוא יכול לכלול נשיקה ו/או חיבוק או כמה נשיקות וכמה חיבוקים. לפעמים גם כיפים או הליכה לחלון לראות את ההורה יוצא משער הגן.
לא ממש משנה מה כולל הטקס אבל כן כדאי שהוא יהיה קצר וברור.
* שימו לב שבימים הראשונים שבהם הילדים עוד זקוקים לנוכחות שלנו בגן לפני הפרידה, אפשר בהחלט להיות איתם בגן וכאשר מגיע הזמן ללכת, אז לומר - עכשיו ניפרד (ובעצם זה אומר - עכשיו נעשה את טקס הפרידה).
ממש לא מומלץ לעשות את הטקס ואז להישאר עוד בגן כי בעצם איבדנו את המשמעות של הטקס.
יותר מזה - והנה הקשר ליחסי האמון עם הילדים - כשאנחנו עושים את הטקס ואכן נפרדים אנחנו בעצם מעבירים לילד מסר - ״אמרנו משהו ואנחנו עומדים מאחוריו - אפשר לסמוך עלינו״ וזה בעיני מחזק בסופו של דבר את מערכת האמון ביננו לילד ולא פוגע בה.
ועוד כמה נקודות לגבי פרידה מתאומים
לא פעם הם ״מדביקים אחד את השני״ - כשלאחד קשה מיד נהיה לשני קשה גם כן. כמובן שניתן לכל אחד את הנחמה שהוא זקוק לה ועם זאת, נסו לזהות מי המקור ואולי להרגיע אותו כי ברגע שהוא ירגע הוא ישפיע שוב גם על אחיו שירגע גם הוא
כשעושים את הטקס עם הראשון בעצם לא עוזבים עדיין כי צריך לעשות את הטקס עם השני, נכון? אז איך זה עובד? אז ההצעה שלי היא לעשות תורות. יום אחד אני אפרד מאחד ואז מהשני ויום אחר אני אפרד מהשני ואז מהראשון. כמובן שניתן להגניב עוד נשיקה קטנה למי שהיה ראשון בתור לפני שהולכים. עדיין, הרעיון הוא לעשות את זה קצר. כמובן שאם יש תאום שכבר זורם יותר עם הפרידה אז אפשר להתחיל באופן קבוע איתו ואז רק להיפרד מהשני, זה יהפוך את הפרידה מהראשון לנעימה יותר ומלווה בפחות בכי וצעקות....
מה דעתכם? איך נראה טקס הפרידה שלכם?
