השוואות בין תאומים - בואו נדבר על זה מי מכם משווה? יש מישהו שלא? זה הרי הכי טבעי להגיד משהו כמו: ״הוא מת על פאזלים, היא פחות״ או ״היא כזו חברותית, ישר מתחילה לדבר עם כל אחד, הוא מתחבא מאחורי״ תכלס, אם זו האמת אז מה בדיוק הבעיה בזה? היא באמת לא אוהבת פאזלים… קודם כל, ההשוואות האלה הן דבר מאוד טבעי. יותר מזה, המוח שלנו מתוכנת להכניס דברים לתבניות כדי שתהיה לנו תחושת וודאות גדולה יותר, כשמסדרים בתבניות אז אנחנו יודעים איך להתמודד - הוא בכיין, היא רגועה היא צחקנית, היא רצינית זה ברור. הבעיה היא שההשוואות והתיוגים האלו מתחילים בגיל צעיר, לפעמים כבר בגיל כמה ימים. בעצם כבר מגיל כמה ימים ההשוואות האלו מתחילות להכניס את התאומים שלנו לתבניות, כשהם עוד בכלל לא מבינים מה קורה בעולם, כשהוא בכיין כי יש לו גזים ולא כי הוא ״מתבכיין״, כשהיא רצינית כי היא עדיין מתפתחת ועוד לא הגיעה לשלב שבו היא יודעת לצחוק בפה מלא (גם אם אחותה כבר כן) ואז, כשאנחנו שמים בתבניות, אנחנו בעצם מייצרים ״נבואה שמגשימה את עצמה״. כי אם הוא בכיין מהרגע הראשון אז הסיכוי שתהיה לי סבלנות לבכי שלו ממש פוחתת, ואם היא רצינית אז אולי אני פחות אנסה להצחיק אותה כי היא גם ככה ״לא בעניין״. ככה, לאט לאט, לפעמים בלי לשים לב, אני מתחילה להתנהג בהתאם לתבנית... והילדים שלי, הם אלופים בזיהוי הציפיות מהם: הוא מבין שאני חושבת שהוא בכיין והוא בטעות חושב שזה מה שמצפים ממנו אז הוא ממשיך והיא מבינה שאני חושבת שהיא רצינית אז היא תנסה לרצות אותי ותישאר רצינית ובעיקר, זה חבל זה חבל כי הם עוד כל כך צעירים, הם עוד יכולים להשתנות ב-180 מעלות ואז הם יוכלו להשתנות שוב ושוב כל מה שצריך כדי שהם יוכלו להשתנות זה שאני אוציא אותם מהתבנית, שאני אפסיק להשוות ביניהם ולהחליט מה שונה ביניהם. אבל כמו שאומרים ״קל להגיד וקשה לעשות״ לכן, אני מציעה בשלב ראשון להגיד לעצמי ככה זה ע-כ-ש-י-ו עכשיו הוא בכיין עכשיו היא רצינית ואז גם להוסיף - מעניין איך זה יהיה בעתיד? אם אני מתרגלת לחשוב ככה אני בעצם מאפשרת לכל אחד מהם לצאת מהתבנית כי עכשיו אני מחכה לשינוי. פתאום הציפיות שלי מכל אחד הן הרבה יותר מעורפלות, לא ברורות וזה מאפשר להם לנסות להיות גם דברים אחרים אם הגעתם עד לפה, אולי כדאי שתדעו שבקרוב אני מעבירה הרצאה חדשה על הפחתת התחרותיות וההשוואות בין התאומים. ההרצאה היא חלק מסדרת הרצאות להורי תאומים שיתקיימו בחיפה ובהרצליה אחרי פסח. הרצאות נוספות בסדרה יהיו על פיתוח הנפרדות בין התאומים, הפחתת המריבות בין התאומים והצבת גבולות והתמודדות עם הקואליציות בין התאומים. לפרטים נוספים והרשמה להרצאות היכנסו לכאן. לקריאת פוסטים קודמים בבלוג: איך זה להיות תאום המצפון של הורים לתאומים קנאה בין תאומים סליחה של ילדים טכנולגיה ויחסים נשיכות בין תאומים

כשהייתי ילדה, אם ילד היה נושך בגן היו מסתכלים על ההורים שלו בעיניים ״עקומות״ ומאשימים אותם - איזה ילד לא מחונך… כשגדלתי השתנתה הגישה, הבינו שנשיכות הן ״שלב התפתחותי״, שזו דרך של הילד להביע את עצמו, להביע תסכול, לפעמים דרך ביניים עד שמתפתחת השפה. בשלב הזה השתנה גם היחס אל ההורים ואל הילד והיום המשפט הרווח הוא ״זה שלב, זה יעבור״. בגדול, זה נכון. לרוב, ילד נושך מכל הסיבות שציינתי אבל די מהר מקבל תגובות מהסביבה שככה לא מתנהגים וזה נפסק. אבל, כשמדובר בתאומים, המצב קצת שונה, כרגיל, יותר מסובך. למה? בעיקר כי כשתאום מתחיל לנשוך הוא לא נושך רק את אמא או את אבא או את הילדים האחרים בגן. הוא נושך גם את האח התאום שלו. לרוב, הנשיכות הן גם הדדיות. אחד נושך את השני והשני נושך את הראשון. אנחנו, ההורים, זוכרים את המשפט ״זה שלב, זה יעבור״ ולרוב לא מתייחסים לזה יותר מידי. ברור שאנחנו מרגיעים, מנחמים את מי שננשך, לפעמים כועסים על מי שנשך אבל בגלל שזה לרוב הדדי ובגלל שאמרו לנו שזה עובר לבד אנחנו ממתינים. לא עושים מזה עניין. ובזמן שאנחנו ממתינים הם ממשיכים לנשוך… מה הבעיה בזה? הבעיה היא שהם לומדים שאפשר לנשוך, שזו התנהגות מקובלת בין ילדים. חשוב לדעת שהילד שנושך בעצם נהנה. לא רק שלא כואב לו, הנשיכה עצמה מהנה. היא מענגת עבורו. כלומר, ילד שנושך מקבל מצד אחד פידבק חיובי מהנשיכה ומצד שני, כיוון שלרוב הנשיכות מתחילות בגיל מאוד צעיר, הוא לא באמת מסוגל לחוש אמפתיה עבור מי שננשך, הוא לא באמת מבין עד כמה הוא הכאיב לילד השני. כל זה אומר בעצם שאין להם שום סיבה להפסיק. החשש הוא שאם נאפשר לנשיכות בין התאומים להימשך, הן יתרבו ובסופו של דבר יצאו גם מתחומי הבית - לגן. שם כמובן תהיה הרבה פחות סובלנות כלפי הילדים הנושכים ובעיקר הם יתחילו לשלם מחירים חברתיים כי ילדים ממש, אבל ממש, לא אוהבים להיות בחברת ילדים נושכים. ילדים מתרחקים מילדים נושכים וחבל… אז מה עושים? קודם כל מבינים שחייבים לטפל בזה ומהר. לא נותנים לזה ״לעבור מעצמו״ כי בהרבה מקרים זה לא יעבור, רק יחמיר. בשלב הראשון, אם הילד (או הילדים) נושכים גם אותי, המבוגר, מיד מפסיקים את זה. איך? בצורה אסרטיבית וברורה כמו שאני מסבירה בסרטון שלי שמציע דרך פשוטה ויעילה להפסקת הנשיכות האלו. זה לרוב השלב הקל יותר. בהנחה והילד כבר לא נושך אותנו יותר נעבור לשלב השני (אפשר גם במקביל). בשלב השני אנחנו צריכים למנוע את הנשיכות בין התאומים. זה אומר שבתקופה הקרובה אנחנו נהיה קרובים אליהם ונשתדל לא להוריד מהם את העיניים כשהם ביחד בכדי שנוכל לנסות ולזהות את הרגע שלפני הנשיכה. אם זיהינו את הרגע הזה, ניגש ועוד לפני הנשיכה נרחיק את התאום שעומד לנשוך מאחיו. נאמר לו: ״אסור לנשוך״. אולי גם נסביר ״אני מבין שאתה רוצה את הצעצוע, במקום לנשוך, בוא נבקש את הצעצוע״ או ״אני מבינה שאתה כועס, בוא נחשוב על דרך אחרת - אתה יכול לצעוק, אתה יכול לרקוע ברגליים (ועוד ועוד…)״. העיקר הוא לנסות למנוע את הנשיכה. אם לא הספקנו למנוע את הנשיכה, ניגש כמה שיותר מהר להפריד. כל מה שנאמר למי שנשך הוא ״אסור לנשוך״ בטון אסרטיבי, לא לכעוס ולצעוק. אפשר גם לומר ״תראה מה קרה לו, זה מאוד כואב לו״ שוב, לא בכעס, באסרטיביות. כמובן שנרגיע את מי שננשך ואז נעבור הלאה. במקביל, אם אחד מהתאומים מצליח להביע כעס או תסכול בדרך אחרת שהיא לא נשיכה, נעודד אותו על כך. מה יקרה? לאט לאט יועבר בבית מסר מאוד ברור לגבי הנשיכות (שאסור לנשוך) ואם גם נקפיד להפריד רגע לפני הנשיכה, אז המסר יהיה חזק הרבה יותר כי המעשים שלנו ימחישו שאנחנו לא מאפשרים לנשוך. חשוב לציין שהעובדה שהמסר עובר בלי כעס ועונשים היא מה שהופך אותו לחזק יותר. לסיכום, אל תקלו ראש בנשיכות בין התאומים וככל שתנסו להפסיק את זה מוקדם יותר, יהיה קל יותר וקצר יותר להפסיק את הנשיכות. תתחילו בכם - אל תאפשרו לנשוך אתכם ואחר כך, תתמקדו במניעת הנשיכות בין התאומים. זה ייקח קצת זמן אבל אם תתמידו, תוכלו לראות גם תוצאות. אם נושאים כאלו מעניינים אתכם ופתרונות מהסוג הזה נשמעים לכם, אני מזמינה אתכם להצטרף גם להרצאות שאני מקיימת. בהרצאות תקבלו ידע וכלים להתמודדות במגוון רחב של סיטואציות יומיומיות - פיתוח הנפרדות בין התאומים, תחרותיות וקנאה בין התאומים, הצבת גבולות לתאומים ומריבות בין התאומים. כל הפרטים על ההרצאות בלינק הזה. פוסטים קודמים בבלוג: על איך זה להיות תאום על המצפון של הורים לתאומים על קנאה בין תאומים על סליחה של ילדים על טכנולגיה ויחסים

שוב בוקר בגן ושוב הסייעת המקסימה (באמת מקסימה, לא בצחוק), מקבלת את פני הילדים בכניסה לגן. הבוקר תמר רצה מהר לגן ונכנסה לבד. אני מגיעה כמה צעדים אחריה, עם מאיה, ושומעת את הסייעת אומרת לתמר - ״בוקר טוב תמר, באת לבד? איפה החצי השני שלך?״ צמרמורת חולפת בי ואז שוב המחשבות שרצות בראש (קשה להיות אמא שהמקצוע שלה הוא הדרכת הורים לתאומים): היא אמרה לה שהיא חצי. כמה זה נורא? היא לפחות יודעת שזו תמר… אבל מה תמר תחשוב? היא עוד עלולה להאמין לה שהיא באמת רק חצי ולא בן אדם שלם. אז מה, להגיד? לפגוע בה? אני יודעת שהיא אמרה את זה מאהבה. רק לפני יומיים היא סיפרה לי שהיא מתה על תמר ושהיא מקסימה. אז מה לעשות - לדבר איתה על זה או לא? טוב, אתם כבר בטח מבינים שדיברתי איתה, נכון? אם תהיתם איך, אז באמת שבנחמדות. הסברתי לה שכאמא לתאומות קשה לי לשמוע את המשפט הזה כי אף אחת מהן לא חצי וכל אחת מהן שלמה בפני עצמה. הקדמתי ואמרתי שאני יודעת שהיא לא ניסתה לפגוע ולא אמרה שום דבר בכוונה ועם זאת חשוב לי לומר את זה בשבילן ולבקש ממנה לא להשתמש בביטוי הזה שוב. היא כמובן מיד התנצלה והבינה וכמובן שאמרה שזו לא הייתה המטרה (אמרתי שהיא מקסימה, לא?) ואני הסברתי שברור לי המצב. נפרדנו בחיוך :-) מה אני מנסה להגיד? שאם משהו כזה צורם גם לכם באוזן, אל תוותרו, תדברו. לרוב זה באמת נאמר או נעשה מחוסר הבנה או חוסר ידע. לרוב צוות הגן באמת אוהב את הילדים ורוצה רק בטובתם ואם אנחנו נדע להסביר למה זה חשוב לנו ולהסביר מה כדאי לעשות במקום ואיך להתמודד עם התאומים בצורה אחרת אז נרוויח כולנו - גם התאומים שלנו וגם התאומים הבאים שיגיעו לגן הזה ולצוות הזה. ואם לא ממש ברור לכם למה זה בכלל בעייתי לומר ״איפה החצי השני?״ או שאתם פשוט רוצים לדעת מה עוד חשוב לעשות בכדי לפתח את הנפרדות בין התאומים שלכם, אז אתם מוזמנים להרצאה להורים לתאומים שבה נדבר בדיוק על זה. כל הפרטים וההרשמה כאן

אם יש משהו שקשה להורים לשאת זו קנאה בין הילדים שלהם כשמדובר בתאומים נדמה שהקנאה ביניהם מתחילה כבר מלידה הם תמיד זה לצד זה - רואים מה עושה התאום, מה הוא מקבל ומה הם רק טבעי שתתפתח שם קנאה, לא? אבל בהרבה בתים הקנאה הזו הולכת ומתעצמת ולפעמים ממש ״מנהלת״ את הבית כי ההורים נזהרים לא לקפח אף אחד בכדי שאף אחד לא יקנא - האמת, זה קרב די אבוד. למה זה ככה ואיך אפשר להפחית את הקנאה הזו? בדיוק על זה אני מדברת בסרטון הזה. מה דעתכם? איך אתם עם קנאה? אשמח אם תכתבו לי פה למטה. ---------- והנה הלינק שעליו אני מדברת בסרטון: https://www.kerendor.co.il/lectureseries

יש לי וידוי אני לא אוהבת טכנולוגיה. למרות שהייתי מהנדסת בחברות הייטק בינלאומיות במשך 15 שנה ואני מבינה לא רע טכנולוגיה, מחשבים וכדומה, אני ממש לא אוהבת את הקדמה הטכנולוגית שהעולם הזה מביא עימו. אני כמובן משתמשת בה בסופו של דבר אבל מרגישה שהיא מגיעה עם מחיר כבד - פגיעה בקשר הבין אישי. אני זוכרת את הימים שהייתי נעלבת כשהיו מזמינים אותי לארוע בוואטס-אפ ולא בשיחה אישית בטלפון. הרגשתי שאולי זה אומר שאני לא מספיק חשובה. ברור שהיום זו כבר הנורמה וממש מוזר לקבל הזמנה טלפונית. ובכל זאת, האדם הוא ייצור חברתי (ככה אמר אדלר כבר די מזמן) וככזה הוא צריך את הקשר האישי הזה. צריך לשמוע את המילים ובעיקר את המנגינה (טון הדיבור) שמתלווה אליהם. לפעמים נדמה לי שמרוב שעברנו לתקשר באופן דיגיטלי אנחנו שוכחים שהילדים שלנו, אלו שעדיין אין להם טלפון משלהם, עוד לא מכירים את דרך התקשורת הזו. ילדים קטנים צריכים תקשורת (תכלס, גם הגדולים). צריכים שנדבר איתם ונסביר להם איך העולם עובד, שנסביר מה ההיגיון מאחורי הבקשות שלנו, הגבולות שלנו, הפעולות שלנו. הם גם צריכים שנקשיב להם, למה שהם אומרים לפעמים במילים ולפעמים במעשים. אחד המודרכים שלי פעם אמר לי ״אני מבין ממך שאני צריך לדבר הרבה יותר״. אז אני לא חושבת שצריך לדבר באופן בלתי פוסק ולתמלל כל פעולה בבית אבל כן צריך להסביר לפחות פעם אחת מה ההיגיון של הגבולות בבית, כן צריך לעשות לילדים הכנה מראש לקראת שינוי, כל שינוי - החל מהליכה למקלחת ועד לנסיעה לנופש. וכמובן שצריך לא לשכוח גם לעודד אותם ולומר להם שוב ושוב על היכולות הנהדרות שלהם והתכונות הנפלאות שלהם ולהזכיר להם לפחות פעם ביום עד כמה אתם אוהבים אותם. כי בסוף, האדם הוא ייצור חברתי ואני ממש מקווה שאת הייחודיות הזו שלנו הטכנולוגיה אף פעם לא תיקח מאיתנו.

מה המשמעות של סליחה בעיניכם? במהלך השנים אני פוגשת לא מעט מודרכים שמדברים איתי על סליחה בהקשר של הילדים שלהם: ״הוא לא מוכן להגיד לי סליחה אחרי שהתנהג לא יפה״ ״אני מכריחה אותה להגיד לו (לאח התאום שלה) סליחה אחרי שהיא הרביצה לו״ ״אני מלמדת אותן להגיד סליחה ולהתחבק״ ״דווקא לפעמים הוא מוכן להגיד סליחה אבל לא כשאני מבקשת״ לא יודעת מה אתכם, לי המשפטים האלה לפעמים עושים קצת קווץ׳ בבטן ואני אסביר למה. בעיני למילה סליחה יש משמעות. היא מילה שמבטאת חרטה על המעשה שעשיתי, לרוב מתוך הבנה שמה שעשיתי פגע באחר וזו לא הייתה הכוונה. כשאומרים סליחה מהסוג הזה (כזו שמביעה חרטה כנה), בעצם גם אומרים בעקיפין ״אני לא אעשה את זה שוב״. זו הסליחה ״היפה״ בעיני. הסליחה שאותה הייתי רוצה שילדי יכירו, יישמו בחייהם, כי, נרצה או לא נרצה, לפעמים יש רגעים שבהם אנחנו לא מרוצים מהדרך שבה פעלנו, בעיקר אם פגענו במישהו על הדרך, וזה הזמן לבקש סליחה. לכן, כהורים, יש לנו תפקיד - ללמד את הילדים שלנו לבקש סליחה. ללמד שזה בסדר להתנצל אם פגענו באחר. אבל אז אנחנו לפעמים מתבלבלים ובשם החינוך לבקשת סליחה אני מרגישה שאנחנו קצת מקטינים את המילה סליחה ובעיקר את המשמעות שלה. איך? בעיקר כשאני מכריחה את הילד שלי לבקש סליחה על משהו שהוא לא מתחרט עליו (כמו למשל על כך שהוא הרביץ לאח שלו או זרק צעצוע מתוך כעס). במקרה כזה אני בעצם אומרת לו שבקשת הסליחה היא חובה. משהו שצריך לומר כדי לעבור הלאה. ככל שאני אקפיד על זה יותר - על בקשת סליחה בכל מקרה של התנהגות ״לא יפה״ בעיני (לא בהכרח בעיני הילד שלי), אני לאט לאט ארקן יותר ויותר את המילה הזו מתוכן. היא תהפוך למילה כזו שהילד שלי זורק לאוויר על כל מעשה לא טוב שהוא עושה בלי לעצור ולחשוב בכלל. רק אומר ״סליחה״ ומיד ממשיך הלאה וכמובן שחוזר על אותו המעשה דקה אחרי. למה? כי הוא כבר למד שכדי שיעזבו אותו בשקט או כדי שיעברו הלאה כל מה שהוא צריך זה להגיד ״סליחה״ ואז הוא פטור. לא צריך לשאת יותר באחריות. בעיני, זה חבל. אני מאמינה שכשהילד שלי עושה משהו בכוונה הוא צריך לשאת בתוצאות המעשה שלו - בין אם זה הבכי של אחותו או התרחקות שלי ממנו אחרי שהוא הכאיב לי. בעיקר, הוא ממש לא צריך לבקש סליחה אם הכוונה שלו הייתה באמת לפגוע בי (וזו הרבה פעמים באמת הכוונה כשהם כועסים למשל). יותר מזה, אני ממש לא חושבת שאני אמורה להתעלם מהמעשה שלו אם הוא רק יגיד את ״מילת הקסם״ - ״סליחה״. כי גם אני, כמוהו, מבינה שכרגע הוא ממש לא מתכוון לזה. לכן, אני מאמינה שאם באמת רוצים ללמד את הילד לבקש סליחה, כדאי שנלמד אותו לבקש סליחה במקומות ״הנכונים״. ברגעים שבהם אני רואה שהוא לא התכוון (ואם אני לא בטוחה, אני יכולה פשוט לשאול אותו האם התכוון או לא). במקרים האחרים, הסליחה מיותרת בעיני ועדיף להגיב בצורה ברורה, עניינית, שמעבירה את המסר שזו אינה התנהגות מקובלת. בסופו של דבר, אחת הדרכים הכי טובות ללמד אותו לבקש סליחה היא הדוגמא האישית שאנחנו ניתן לו כשאנחנו נבקש סליחה ממישהו אחר ואפילו ממנו :-) אז מה דעתכם? מסכימים? מתי אתם מלמדים את הילדים שלכם לבקש סליחה ואיך? אשמח לשמוע מה אתם חושבים. אם קראתם ותהיתם - ״אז איך כן להגיב בצורה שתעביר את המסר הנכון?״ התשובה לכך ארוכה מידי לפוסט הזה :-) אני כן מרחיבה על כך בהרצאות שאני מקיימת על הצבת גבולות לשניים או על מריבות בין תאומים שהן חלק מסדרת ההרצאות שמתחילה בקרוב.

בואו נדבר על המצפון הזה שיש לנו כהורים לתאומים המצפון שעובד שעות נוספות (טוב נו, ככה זה כשלא ישנים בלילה). המצפון שגורם לי להגיד ״אם תברח שוב בגינה, נלך הביתה!״ אבל אז כשהוא בורח לחשוב ״מה אח שלו אשם בזה שהוא ברח. נו טוב, נישאר״. המצפון הזה שגורם לי לבדוק האם חילקתי שווה בשווה את התפוחים ביניהם כי חס וחלילה שאחד מהם ירגיש מקופח. המצפון שמזכיר לי כל פעם שאתמול כבר חיבקתי אותה ראשונה אז היום בגן אני מנסה ללכת קודם לשנייה וקצת מתבאסת כשהיא רצה אלי שוב ראשונה. המצפון שגורם לי לפעמים להרגיש ממש רע כשאני כועסת עליו כל פעם כשהוא מרביץ לה אבל מה אני יכולה לעשות - לתת לו להכאיב לה? להורי תאומים המצפון לא מפסיק לעבוד לרגע, הסיבה היא שמשהו בהורות הזו שונה מהיסוד (כן, גם אם כבר היו לי ילדים לפני התאומים). העובדה שמהרגע הראשון נאלצנו לחלק את עצמנו בין התאומים גורמת הרבה פעם למה שנקרא ״רעב הורי״, לתחושה הזו בפנים שאני לא מצליח לתת מספיק לאף אחד מהתאומים, שתמיד הייתי רוצה לתת עוד, להיות מסוגל לתת רק לאחד בלי לחשוב על מה קורה עם השני באותו הרגע. הבעיה היא ש״הרעב ההורי״ הזה לא באמת עובר כי גם כשהם גדלים, הם עדיין שם, זה לצד זה, דורשים מאיתנו להתחלק. ואז, ״הרעב ההורי״ הופך למצפון הזה. המצפון שמקשה עלינו להציב גבולות, מקשה עלינו לפעול כמו שאנחנו באמת רוצים כי המצפון מכאיב לנו, מטשטש את מה שבאמת רצינו לעשות. אז איך בכל זאת מגדלים תאומים שיכירו ויכבדו את הגבולות בבית? שישתפו איתנו פעולה? איך בכל זאת הולכים לישון עם מצפון שקט בסוף היום? אני מאמינה שהדבר שמשקיט את המצפון הכי טוב (והכי מהר) הוא לדעת שאני עושה את מה שנכון עבור התאומים שלי. לא לתת למצפון להכתיב את ההחלטה אלא לשכל, לידע, להיגיון. כשאני יודעת שאני פועלת בדרך שנכונה בעיני לתאומים שלי ואני לא מפקפקת בדרך הזו, המצפון לא נכנס לפעולה כי אני שלמה עם מה שעשיתי. איך יודעים מה נכון עבורם? פה זה לפעמים מבלבל כי לרוב האנשים מסביבנו אין תאומים ואין באמת מי שיגיד מה נכון ומה לא. צריכים ללמוד את זה לבד. איפה לומדים? קוראים באינטרנט (למשל הבלוג הזה), צופים בסרטונים שלי :-), מגיעים לערבי הורים לתאומים או מצטרפים לסדנאות הורים לתאומים ומקבלים את הידע והכלים שמתאימים לגידול תאומים :-)

שלום וברוכים הבאים לבלוג שלי :-) בבלוג אני מנסה לתת זוויות ראיה חדשות להורות לתאומים ולדרכים לגדל את התאומים ברוגע והנאה רבה יותר. לכן חשבתי שיהיה נחמד להתחיל בשאלה ״איך זה להיות תאום?״ אני מאמינה שזה מעניין כיוון שמניסיוני רוב ההורים לתאומים הם לא תאומים בעצמם (כולל אותי :-) ) המצב הזה שבו אני מגדלת ילדים בסיטואציה שמעולם לא חוויתי בעצמי יכול להיות מאוד מבלבל הורים רבים מרגישים שהתאומים שלהם קיבלו מתנה ענקית - חבר לחיים בעוד שלא מעט הורים רואים בזה גם משהו מבאס - ״אף פעם לא חוגגגים יום הולדת לבד״, ״תמיד יש עוד מישהו איתך״, ״תמיד משווים אותך״, ״זה בטח מבאס שיש עוד מישהו שנראה בדיוק כמוך״ (כשמדובר בתאומים זהים) ועוד... זו הסיבה שהיה לי חשוב לנסות ולהראות להורי תאומים את הזווית של התאומים עצמם - מה הם חושבים על להיות תאום. היה נראה לי שזה גם מתאים שזה יהיה הפוסט הראשון בבלוג שלי כי בעצם זו נקודת ההתחלה בכל מה שקשור להדרכת הורים לתאומים - לנסות ולהבין אותם - מה הם צריכים? מה הם מנסים לומר בהתנהגות שלהם? הסרטון למטה הוא גרסא מקוצרת של סרטון ״איך זה להיות תאום״ שאני מקרינה בערב ההורים שאני מקיימת בנושא פיתוח הנפרדות בין התאומים ואני מאמינה שהוא נותן טעימה ממה שמרגישים התאומים (ולפחות לפי מה שהם אומרים זה לא כזה נורא, אפילו כיף :-) ). בהזדמנות זו, אם מעניין אתכם להצטרף לערב ההורים לתאומים על פיתוח הנפרדות ביניהם - אתם מוזמנים להיכנס ללינק הזה ולבדוק מהו המועד הקרוב. אשמח לשמוע מה דעתך על הסרטון ואם במקרה את/ה גם תאום בעצמך - ממש אשמח לשמוע מה אתה היית עונה לו היית משתתף בסרטון... תאומים, הורות לתאומים, תאומים מספרים, קרן דור, לגדל תאומים ברוגע, הדרכת הורים לתאומים