כשהייתי ילדה, אם ילד היה נושך בגן היו מסתכלים על ההורים שלו בעיניים ״עקומות״ ומאשימים אותם - איזה ילד לא מחונך…
כשגדלתי השתנתה הגישה, הבינו שנשיכות הן ״שלב התפתחותי״, שזו דרך של הילד להביע את עצמו, להביע תסכול, לפעמים דרך ביניים עד שמתפתחת השפה. בשלב הזה השתנה גם היחס אל ההורים ואל הילד והיום המשפט הרווח הוא ״זה שלב, זה יעבור״.
בגדול, זה נכון.
לרוב, ילד נושך מכל הסיבות שציינתי אבל די מהר מקבל תגובות מהסביבה שככה לא מתנהגים וזה נפסק.
אבל, כשמדובר בתאומים, המצב קצת שונה, כרגיל, יותר מסובך.
למה?
בעיקר כי כשתאום מתחיל לנשוך הוא לא נושך רק את אמא או את אבא או את הילדים האחרים בגן. הוא נושך גם את האח התאום שלו. לרוב, הנשיכות הן גם הדדיות. אחד נושך את השני והשני נושך את הראשון.
אנחנו, ההורים, זוכרים את המשפט ״זה שלב, זה יעבור״ ולרוב לא מתייחסים לזה יותר מידי.
ברור שאנחנו מרגיעים, מנחמים את מי שננשך, לפעמים כועסים על מי שנשך אבל בגלל שזה לרוב הדדי ובגלל שאמרו לנו שזה עובר לבד אנחנו ממתינים. לא עושים מזה עניין.
ובזמן שאנחנו ממתינים הם ממשיכים לנשוך…
מה הבעיה בזה?
הבעיה היא שהם לומדים שאפשר לנשוך, שזו התנהגות מקובלת בין ילדים.
חשוב לדעת שהילד שנושך בעצם נהנה.
לא רק שלא כואב לו, הנשיכה עצמה מהנה. היא מענגת עבורו.
כלומר, ילד שנושך מקבל מצד אחד פידבק חיובי מהנשיכה ומצד שני, כיוון שלרוב הנשיכות מתחילות בגיל מאוד צעיר, הוא לא באמת מסוגל לחוש אמפתיה עבור מי שננשך, הוא לא באמת מבין עד כמה הוא הכאיב לילד השני.
כל זה אומר בעצם שאין להם שום סיבה להפסיק.
החשש הוא שאם נאפשר לנשיכות בין התאומים להימשך, הן יתרבו ובסופו של דבר יצאו גם מתחומי הבית - לגן.
שם כמובן תהיה הרבה פחות סובלנות כלפי הילדים הנושכים ובעיקר הם יתחילו לשלם מחירים חברתיים כי ילדים ממש, אבל ממש, לא אוהבים להיות בחברת ילדים נושכים. ילדים מתרחקים מילדים נושכים וחבל…
אז מה עושים?
קודם כל מבינים שחייבים לטפל בזה ומהר. לא נותנים לזה ״לעבור מעצמו״ כי בהרבה מקרים זה לא יעבור, רק יחמיר.
בשלב הראשון, אם הילד (או הילדים) נושכים גם אותי, המבוגר, מיד מפסיקים את זה.
איך? בצורה אסרטיבית וברורה כמו שאני מסבירה בסרטון שלי שמציע דרך פשוטה ויעילה להפסקת הנשיכות האלו. זה לרוב השלב הקל יותר.
בהנחה והילד כבר לא נושך אותנו יותר נעבור לשלב השני (אפשר גם במקביל).
בשלב השני אנחנו צריכים למנוע את הנשיכות בין התאומים.
זה אומר שבתקופה הקרובה אנחנו נהיה קרובים אליהם ונשתדל לא להוריד מהם את העיניים כשהם ביחד בכדי שנוכל לנסות ולזהות את הרגע שלפני הנשיכה.
אם זיהינו את הרגע הזה, ניגש ועוד לפני הנשיכה נרחיק את התאום שעומד לנשוך מאחיו.
נאמר לו: ״אסור לנשוך״. אולי גם נסביר ״אני מבין שאתה רוצה את הצעצוע, במקום לנשוך, בוא נבקש את הצעצוע״ או ״אני מבינה שאתה כועס, בוא נחשוב על דרך אחרת - אתה יכול לצעוק, אתה יכול לרקוע ברגליים (ועוד ועוד…)״.
העיקר הוא לנסות למנוע את הנשיכה.
אם לא הספקנו למנוע את הנשיכה, ניגש כמה שיותר מהר להפריד.
כל מה שנאמר למי שנשך הוא ״אסור לנשוך״ בטון אסרטיבי, לא לכעוס ולצעוק. אפשר גם לומר ״תראה מה קרה לו, זה מאוד כואב לו״ שוב, לא בכעס, באסרטיביות. כמובן שנרגיע את מי שננשך ואז נעבור הלאה.
במקביל, אם אחד מהתאומים מצליח להביע כעס או תסכול בדרך אחרת שהיא לא נשיכה, נעודד אותו על כך.
מה יקרה?
לאט לאט יועבר בבית מסר מאוד ברור לגבי הנשיכות (שאסור לנשוך) ואם גם נקפיד להפריד רגע לפני הנשיכה, אז המסר יהיה חזק הרבה יותר כי המעשים שלנו ימחישו שאנחנו לא מאפשרים לנשוך. חשוב לציין שהעובדה שהמסר עובר בלי כעס ועונשים היא מה שהופך אותו לחזק יותר.
לסיכום, אל תקלו ראש בנשיכות בין התאומים וככל שתנסו להפסיק את זה מוקדם יותר, יהיה קל יותר וקצר יותר להפסיק את הנשיכות.
תתחילו בכם - אל תאפשרו לנשוך אתכם ואחר כך, תתמקדו במניעת הנשיכות בין התאומים.
זה ייקח קצת זמן אבל אם תתמידו, תוכלו לראות גם תוצאות.
אם נושאים כאלו מעניינים אתכם ופתרונות מהסוג הזה נשמעים לכם, אני מזמינה אתכם להצטרף גם להרצאות שאני מקיימת. בהרצאות תקבלו ידע וכלים להתמודדות במגוון רחב של סיטואציות יומיומיות - פיתוח הנפרדות בין התאומים, תחרותיות וקנאה בין התאומים, הצבת גבולות לתאומים ומריבות בין התאומים. כל הפרטים על ההרצאות בלינק הזה.
פוסטים קודמים בבלוג: