רוצים לגדל מתבגרים שמדברים אתכם? תתחילו עכשיו כשהם עוד קטנים

בשבוע האחרון יצא לי לדבר עם כמה מחברותיי שהתלוננו שהמתבגרים שלהם לא מדברים איתם.

תכלס, לא מאוד מפתיע. בכל זאת מתבגרים.

אבל האמת היא שיש לא לדבר ויש לא לדבר.

רוב ההורים שאני פוגשת מוכנים לקבל את העובדה שהמתבגרים שלהם לא ידברו איתם על ענייני היומיום אם הם רק ידעו שכשקורה משהו ממש רציני או משהו מפחיד הם כן יבואו אליהם.

המציאות מראה שיש ילדים שיבואו ויש כאלה שלא ואז עולה השאלה – האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות שיגרום להם להיות מאלה שבאים?

בעיני, התשובה היא כן.

אין נוסחת קסם אבל בהחלט יש לנו כוח להגדיל סיכויים בעניין הזה.

איך?

אם נשקיע בתקשורת וביחסים עם הילדים שלנו.

ככל שיש בבית תקשורת יותר פתוחה, יותר מכבדת, פחות מבקרת, יש יותר סיכוי שהם יגיעו.

ככל שהם ידעו שיש אוזן קשבת אמיתית ולא רק אוזן שמחכה לשמוע מה הם עשו ולהסביר להם איך לתקן ומה לעשות אחרת, יש יותר סיכוי שהם יגיעו.

ככל שהרגלנו אותם שאנחנו תמיד שם בשבילם בלי להתאכזב, לכעוס, להעניש, יש יותר סיכוי שהם יגיעו.

אולי בשלב הזה חלקכם תוהה – אז איך עושים את זה בדיוק ומתי מתחילים?

אני אתחיל מהסוף – מתחילים היום.

לא משנה בני כמה הילדים שלכם, אפשר להתחיל כבר היום לנהל שיחות ולחזק את היחסים בבית.

ברור שככל שהילדים צעירים יותר זה הרבה פעמים קל יותר כי הם ״קהל שבוי״ וכשהם גדלים זה נהיה יותר מאתגר אבל זה תמיד אפשרי (והמשפחות שמגיעות אלי להדרכה בקליניקה יכולות להעיד שזה קורה בכל גיל).

ועכשיו לחלק הקשה יותר – איך עושים את זה? זה כמובן מאוד משתנה ותלוי בילדים ובכם אבל ישנם כמה עקרונות ששווה לנסות לאמץ:

1. תהיו סקרנים – אל תניחו שאתם כבר יודעים את התשובות לשאלות שאתם שואלים. תשאלו את הילדים מתוך סקרנות אמיתית. בגיל הרך נשאל אם הוא נהנה ללטף את האנב בחוג החיות או אם הוא אהב להשתתף בחוג המוזיקה או אם טעימה לו הגלידה וככל שהם גדלים נשאל שאלות יותר עמוקות – מה חשבת על הארוע שקרה בגן? מה הרגשת כשאמרו לך את המשפט הזה? האם חבר מסוים נחמד בעיניך ועוד? את הגדולים יותר כבר נשאל מה דעתם על ארועים שקורים בעולם, מה הם הרגישו במפגש עם חברים, מה גרם להם לבחור אפשרות א או ב ועוד. הרעיון הוא להתעניין בהם באמת. כשאנחנו באמת מתעניינים וסקרנים הילדים מרגישים את זה ולרוב נהנים מהתחושה שהם מעניינים אותנו.

2. לא לומר את דעתנו בלי שביקשו אותה – וואו, זה אחד הקשים אבל החשובים. הכוונה פה היא להישאר בהקשבה, לתת לילדים שלנו תחושה שאנחנו באמת מקשיבים ומתעניינים בהם וזה אומר שגם אם כרגע עולה לי צורך מטורף לומר שאני לא מסכימה, שמה שהוא עשה זה נורא או שמה שהיא מציעה זה ממש גרוע אני צריכה לרגע לעצור את עצמי. כשאני מיד מגיבה בצורה ביקורתית או בצורה ששוב אומרת את אותה הדעה שהילדים שלי כבר מכירים הם פשוט מוותרים על השיחה מראש, כי למה להם לדבר אם כבר ברור מה נגיד? לכן, בואו נתאמן כבר מגיל צעיר על השאלה ״מעניין אותך לשמוע מה אני חושבת?״ אם התשובה היא כן, איזה יופי – נאמר להם. אם התשובה היא לא – אז לא. עצרו. תנו להם. לכל המודאגים – יש לנו מספיק מקומות אחרים ודרכים אחרות להעביר את המסרים שחשובים לנו (אבל זה כבר בפוסט אחר).

3. לתת להם לפתור בעיות בעצמם – בהמשך ישיר לסעיף 2 – אם אנחנו לא אלו שאומרים מה נכון ולא נכון אז זו הזדמנות נהדרת לשאול אותם מה הם חושבים שכדאי לעשות ואז לגלות שלפעמים יש להם רעיונות נהדרים. אם הרעיון נפלא אז פשוט נעודד אותם. אם אין להם מושג מה לעשות אפשר להזכיר להם איך הם התמודדו עם סיטואציה דומה בעבר ואם גם זה לא קרה אז אפשר לחזור למשפט ״מעניין אותך לשמוע מה אני חושבת?״. כשהם יגלו שהם מסוגלים לפתור בעצמם הם גם יהיו עם הרבה יותר ביטחון עצמי וגם באמת יצאו מעודדים מהשיחות איתנו וירצו לבוא שוב – שווה, לא?

4. לשתף בעצמנו – כשאנחנו תמיד בעמדת המייעצים והמבקרים אנחנו עלולים להיתפס כאנשים מושלמים, כאלו שאף פעם לא עושים טעויות. כשאנחנו משתפים מהחיים שלנו אנחנו הופכים לאנושיים יותר (אם נבחר לשתף גם ברגעים הפחות מוצלחים שלנו). אנחנו הופכים להיות אנשים שאפשר לדבר איתם וזו המטרה כרגע, לא? אז תתחילו לשתף אותם כבר מהיום, על כל דבר. לקטנטנים זה יכול להיות מה אכלתי בצהריים או מה ראיתי בדרך לעבודה ולגדולים יותר זה כבר יהיה מה עשיתי בעבודה, עם איזו חברה נפגשתי ועל מה דיברנו (אם מתאים) או כמה שמחתי לפגוש אותה או שאולי היא דווקא עצבנה אותי ואיך התמודדתי. תנו להם להכיר אתכם, מעוד זוויות חוץ מזווית האמא או האבא – הרי יש בכולנו עוד כל כך הרבה...

5. אולי הסעיף הכי חשוב – בטח להורים לקטנטנים – תסבירו להם למה אתם עושים את מה שאתם עושים. למה אסור עכשיו עוד עוגיה, למה שוטפים ידיים לפני האוכל, למה אי אפשר ללכת היום לסרט בקולנוע או כל דבר אחר. תסבירו גם את השיקולים שלכם לבחירה בין שתי אפשרויות – זה יקר מידי וזה רחוק מידי וכן הלאה. ככל שתסבירו ותדברו על מה שעובר לכם בראש (בהתאם לגילו של הילד) אתם תייצרו קרבה ותראו הרבה יותר הגיוניים עבורם ושוב, הם יוכלו לבחור לבוא אליכם.

ברור לי שלא לכולנו קל ליישם את הרשימה למעלה ושהרבה מאיתנו מביאים איתנו להורות גם את דרכי התקשורת שהיו בבית ההורים שלנו (שלא תמיד היו פתוחות ומקבלות) אבל בעצם בהורות שלכם יש לכם הזדמנות לעשות גם אחרת. נכון שלפעמים זה דורש עבודה עצמית אבל תחשבו כמה נרוויח עם נעשה אותה, לא?

אז מה אתם אומרים? מתחילים?