להיות הורה שמדברים איתו

יצא לך פעם לחשוב על איך תראה ההורות שלך כשהילדים יגדלו ויהיו עצמאיים?

לי יוצא לחשוב על זה מידי פעם ולרוב התמונה שעולה לי לראש היא בערך אותה תמונה - כולנו יושבים יחד סביב שולחן האוכל ומדברים, משתפים אחד את השני, צוחקים.

לפעמים עולה גם תמונה יותר אינטימית - אני יושבת ומדברת עם אחד מהם, שיחה כזו מלב אל לב.

את הפנטזיה הזו אני שומעת גם אצל רוב המודרכים שלי (תכלס, כנראה שאצל כולם).

השאלה שלרוב עולה מיד אחרי היא - אז איך עושים את זה? איך גורמים להם לבוא אלינו שכקשה להם? איך גורמים להם לראות אותנו בתור המקום הבטוח הזה שיתן תמיכה וייעץ?

אז קודם כל, זה לא מתכון מדויק.

אין וודאות בכל מה שקשור בגידול ילדים. מה שכן יש זה סיכויים. יש דרכים להגביר את הסיכוי שזה יקרה. לצערי לא רק זה, יש גם כמה דרכים שיגבירו את הסיכוי שזה לא יקרה לעולם.

בפוסט הזה בחרתי להתמקד במספר דרכים שישפרו את הסיכויים שלנו:

הקשבה

כולנו זקוקים מידי פעם לאוזן קשבת, בטח הילדים שלנו.

אוזן קשבת זה לא רק לשמוע מה הוא מבקש, זה אומר להקשיב לו באמת, להבין מה הוא מנסה לומר לפעמים גם מתחת למילים, לשים לב למבט, לשפת הגוף, להקשיב באמת למה שהוא מבקש ממני.

לרובנו קשה להקשיב, בטח כשהילדים קטנים ומבקשים המון כל היום, בטח כשכולנו בהסחת דעת תמידית מהנייד, מהחיים.

בכל זאת, ילד שחווה הקשבה והבנה ידע שיש מישהו בבית שמעוניין להקשיב ולדעת מה קורה איתו באמת. מישהו שאכפת לו ממנו.

אז נסו להקשיב לילדים שלכם כבר מהיום, פנו זמן לשבת ולדבר איתם, שבו לידם או מולם, הביטו להם בעיניים ותקשיבו.

רק תקשיבו.

בלי להציע הצעות, בלי להסביר מה היה אפשר לעשות אחרת. רק תקשיבו ותשאלו מה הוא צריך מכם - הוא כבר ימצא את התשובות שלו.

שיתוף

שתפו את הילדים במה שקורה בחיים שלכם. בחוויות, בהצלחות, בכשלונות, ברגעי האושר הגדולים, ברגעי האושר הקטנים, ברגעי התסכול או העצב, ברגעי הקנאה.

שתפו אותם בכל דבר שיכול להתאים לגיל שלהם.

כשיש אווירה של שיתוף בבית, כשעובר המסר שחשוב לכם שהם ידעו מה קורה אתכם, יש סיכוי שהם ירצו בתורם לשתף גם.

שימו לב, אל תשתפו במטרה שהם ישתפו אלא שתפו בכדי שבאמת יהיה נעים בבית, בכדי שתיווצר איזושהי אינטימיות משפחתית. יותר מזה, תאפשרו דיון על מה שאתם משתפים. תשאלו מה הם חושבים, תדברו על זה. זו תשתית נהדרת לשיח בכל הגילאים.

תעודדו אותם על השיתוף ועל הבחירות שלהם

כן, גם אם הם משתפים אתכם במשהו שנשמע לכם נורא ואיום, רגע לפני שאתם קופצים ו״יורים״ למה הם לא התנהגו בסדר, תזכרו מה המטרה שלכם - אתם רוצים להיות שם בשבילם תמיד, גם כשהם יטעו.

אז עצרו שניה.

קחו אוויר.

תגידו מילה טובה על עצם השיתוף. על האומץ לשתף במשהו שאולי לא היה להם פשוט או שאולי מציג אותם באור רע.

תבדקו האם יש משהו בהתנהלות שלהם שכן היה חיובי. אם כן, תעודדו עליו. אם לא, תבדקו אם הם רוצים לשמוע גם את דעתכם. אולי ירצו ואולי לא. אם הם לא רוצים אבל זה מאוד משמעותי לכם, חפשו מועד אחר לפתוח דיון על הנושא. אולי אז הם ירצו להקשיב...

** אולי אתם כרגע חושבים לעצמכם - ״הילדים שלי קטנים מידי, הם עוד לא מבינים. כשיגדלו נעשה את מה שהצעת״. אז אני רוצה לומר לכם, לא… ככל שתתחילו בגיל צעיר יותר האווירה בבית תהיה כזו יותר מוקדם ותאפשר את השיח והשיתוף מגיל צעיר יותר. בכלל, ככל שתניחו יסודות טובים בגיל צעיר, הבניין שאתם בונים איתם (היחסים עם הילדים) יהיה חזק יותר ועמיד יותר. אז אל תחכו שהם יגדלו, תתאימו את הכלים לגיל שלהם אבל תיישמו כבר עכשיו.

ואם לא ברור לכם איך ליישם עכשיו - תכתבו לי. אני אשמח לעזור :-)