לא מבינים למה בגן הילדים מלאכים ובבית פושעים קטנים? הנה ההסבר

כנראה שכל הורה רוצה שהילד שלו יהיה ילד טוב בגן, שהגננת תהיה מרוצה, שנרגיש שעשינו עבודה טובה.

אבל מה קורה כשהצלחנו ובגן הילד באמת נפלא, מקסים, מהמם (או כל מחמאה אחרת שנותנת הגננת) ובבית הוא בדיוק ההפך? אומר לא לכל דבר, מתנגד, עושה בלגן, משתולל, בוכה וצורח כשאומרים לו שאסור או שאי אפשר?

איך זה יכול להיות שזה אותו ילד שלפני רגע הגננת כל כך שיבחה?




אז קודם כל - זה יכול להיות ויותר מזה, כמדריכת הורים, זה אפילו מצב לא רע בכלל כי בעצם יש פה ילד (או ילדים) שמבינים עניין.

הם מבינים איך אמורים להתנהל בחברה, הם מבינים שיש בגן דמות סמכותית שצריך להקשיב לה, הם ככל הנראה מסתדרים עם החברים ויודעים גם לוותר כשצריך. בגדול - באמת הצלחתם!


ובכל זאת, בבית קשה איתם אז מה העניין?

הרבה הורים בשלב הזה חושבים על אחת מ-2 אופציות:

- לילדים יש פיצול אישיות (אני כבר אומרת שזה לא המצב)

- הילדים עושה לי דווקא, פשוט רוצים למרר לי את החיים ולמה זה מגיע לי?

לפעמים יש אופציה נוספת - הוא / הם מחפשים תשומת לב (ולרוב זה כבר קצת מתחיל להימאס עלינו העניין הזה כי אין רגע של מנוחה ולמה הם לא פשוט מבקשים שנשחק איתם?)


אז בואו רגע נעשה טיול לתוך ראשו של ילד כזה.

הילד הזה, החמוד הזה שלכם, מבלה יום שלם בגן. שם הוא מאוד משתדל, מתאמץ להיות בסדר.

מגייס את כל הסבלנות שלו, את כל המוכנות שלו להתגמש ולוותר כדי שיהיה שם כיף, רגוע, נעים.

כשהוא מגיע הביתה הוא במקום הנוח, הבטוח שלו (או לפחות זה מה שאמור להיות), במקום שבו הוא יכול פחות לשמור על ההתנהגות שלו ולכן כבר מההתחלה אנחנו מצפים לראות התנהגות קצת שונה. אולי יותר משוחחררת, יותר שובבית קצת.

הקטע הוא שלפעמים המקום הטבעי הזה שהרגע תיארתי פוגש הורים שכרגע גם הם אולי עייפים או אולי קצת מבולבלים. הורים שחיכו יום שלם והתגעגעו אולי לילד החמוד שלהם אבל ברגע שהוא חוזר הביתה ומתחיל להשתולל כבר אין להם כוח או שהם רוצים שהוא ירגע.

במצבים כאלו, הרבה פעמים ההתנהגות של הילד גורמת לנו לתגובות מעניינות (מבחינת הילד) ובעיקר לתגובות מאוד עוצמתיות מבחינה רגשית.

מה הכוונה? הכעס שלנו למשל.

בכל פעם שאני כועסת אני מראה לילד שלי שהוא מצא סוג של כפתור הפעלה אצלי. כפתור שאם לוחצים עליו אז עכשיו אמא מגיבה בעוצמה ואמא מתייחסת אלי ובגדול.

עבור ילד הרבה פעמים הכפתור הזה הוא כמו מגנט, הוא דרך לקבל המון כוח והמון יחס (גם אם הוא שלילי) והוא בעצם לא יכול שלא ללחוץ עליו שוב ושוב. הוא כמובן לא עושה את זה במודע, הוא פשוט נמשך לזה מבפנים.


אבל לא רק כעס משמש כמגנט, גם היסוס שלנו או תגובה לא עקבית שבחלק מהפעמים מאפשרת לילד לקבל את מה שהוא רצה. ילדים הם עם מאוד אופטימי, אם פעם אחת הוא ביקש עוד עוגיה והסכמתי הרי שבפעם הבאה הוא יבקש שוב ואם לא אסכים הוא יבכה, אם בעקבות הבכי הוא יקבל שוב עוד עוגיה הוא מגלה ששווה לבכות כדי לקבל עוגיה נוספת וכך תראה גם הפעם הבאה.

עכשיו, בטח תגידו, אבל רוב הפעמים הוא בסוף לא מקבל את העוגיה, רק לפעמים. וזה נכון. העניין הוא שמבחינת הילד, אם יש סיכוי אפילו של 1% בלבד שבאמת תגיע עוגיה אז שווה לו לבכות גם על כל ה-99% שבהם לא תגיע העוגיה...


אז מה בעצם אני אומרת, שמה שקורה בבית זה שהילד שמרשה לעצמו לנסות קצת יותר, לבדוק גבולות קצת יותר, מגלה שההורים מגיבים לבדיקת הגבולות הזו בדרך שמייצרת עבורו אינטראקציה מעניינת (כמו כעס וצעקות) או התעסקות (כמו ניסיונות שכנוע) או רווחים (כמו לתת לו את מה שהוא רוצה) ואז הוא פשוט ממשיך בזה.

ולמה זה לא קורה בגן? לרוב כי בגן הגבולות מאוד ברורים וגם כי בגן זו הגננת ולא אתם, ההורים, והאינטראקציה אתכם הרבה יותר חשובה ומשמעותית לילד שלכם מאשר האינטראציה עם הגננת.


לסיכום, לילד שלכם אין פיצול אישיות ואפילו להפך, אם הוא בחר להתנהג ככה אז כנראה שהוא יודע שזה משתלם עבורו :-)


ומתי זה יעבור? אז זהו, שזה כבר לגמרי תלוי בכם.

ככל שתדעו להציב גבולות בצורה יותר רגועה, יותר עקבית, יותר ברורה, יותר אסרטיבית ותוך כדי עדיין לתת לילד שלכם לבדוק את הגבולות בבית, לפתח את העצמאות והאישיות שאינדיוידואלית שלו, זה יעבור מהר יותר.

אם לא ברור לכם לגמרי איך עושים את זה אתם מוזמנים להצטרף לסדרת ההרצאות שלי להורי תאומים ולקבל ידע וכלים יעילים וישימים או לקבוע תהליך הדרכת הורים אישית.

123 צפיות0 תגובות