מכירים את זה שדמיינתם איך יהיה יום מעולה - תצאו לטבע, לטייל, לראות קצת פריחה, אולי טיפה מים לשכשך את הרגליים ואז פתאום, הנוף הפסטורלי מתחלף בצרחות אימים של אחד הילדים שלכם?
אני מניחה שלחלקכם זה מוכר.
אז בכדי שלא תחשבו שהילדים של מדריכות הורים נולדו מושלמים - הנה הסיפור שלנו :-)
קודם קצת רקע - תמר ומאיה, התאומות שלנו, הן בשכבת הילדים הקטנים בחבורה שלנו (שכוללת כ-24 ילדים בני 13 ומטה). זו אולי הסיבה שהמסלול שנבחר לטיול בפסח היה מסלול יותר מאתגר מהרגיל (נחל סער למי שמכיר). זה אמנם לא מסלול מאוד ארוך אבל ההליכה בו לא פשוטה - הרבה סלעים שצריך לטפס עליהם ולרדת מהם, הליכה בשמש בשבילים צרים ועוד.
בעיני באופן אישי, מדובר באחד המסלולים המהממים ועוד השנה במיוחד כי הזרימה בנחל סער הייתה מטורפת.
אבל, את הבנות המתוקות שלי, הזרימה בנחל עניינה פחות או כמו שמאיה אמרה לי בשלב כלשהו ״די כבר לדבר איתי על המים״ (מה לעשות שכל פעם שהנחל נגלה לפנינו לא יכלתי לעצור את ההתפעלות שלי…).
כיוון שהן כבר לא כאלו קטנות, מנשא לא בא בחשבון (אף אחד מאיתנו כבר לא יכול לסחוב אותן על הגב) וזה אומר שהן צריכות ללכת את כל הדרך בצורה כזו או אחרת.
כצפוי, ההתחלה הייתה סבבה, הן היו מלאות אנרגיה והתרגשו להיות חלק מטיול של גדולים.
אבל לאט לאט, ככל שהזמן עובר והמסלול לא מסתיים, אחת מהן (השם שמור במערכת), התעייפה ונמאס לה.
היא רצתה לסיים את הטיול ולכל הפחות הפסקה.
הבעיה היא שזה מסלול צר וחלקו בשמש כך שלא היו המון מקומות לעצור להפסקה וגם כשכבר מצאנו מקום כזה היא גם רצתה שההפסקה תהיה עם כולם ושלא נהיה אחרונים.
אבל זה היה בלתי אפשרי.
עוד הרבה לפני שהיא ״נשברה״, בגלל אופי המסלול, כבר היינו אחרונים מבין החבורה (הבנים שלנו רצו קדימה עם השאר כך שנשארנו אני, בעלי והבנות) כך שמה שהיא רצתה היה בלתי אפשרי.
כיאה לילדה בת כמעט 5, היא לא ממש קיבלה את המצב.
היא רצתה את מה שהיא רצתה והגיון לא עזר בשלב הזה.
היא צעקה, נעצרה, בכתה. כל מה שרק יכלה.
כנראה שאם היינו יכולים לשגר אותה לסוף המסלול באותו הרגע היינו עושים את זה (תכלס, אולי היינו משגרים את עצמנו כדי שיפסקו הצרחות) אבל בתוך תוכנו שנינו ידענו שקשה לה.
שהיא לא באמת יודעת איך להתמודד בעצמה עם העייפות שלה, התסכול שלה.
אז גייסנו את כל האמפתיה האפשרית ואת כל היצירתיות שיש לנו והמשכנו להתקדם במסלול.
שלא תבינו לא נכון, לא מדובר על הליכה שמחה עם שירים עליזים (כל ניסיון לשיר שיר התקבל בצעקה ״די!!!״). מדובר על צעידה מלאה בתלונות, פרצופים חמוצים, צעקות ומחאות.
ובכל זאת, הקפדנו שכל הדרמות האלו יהיו רק מהצד שלה ולא משלנו כי אם יש משהו אחד שאנחנו כן יודעים זה שאם גם אנחנו נתחיל לכעוס, לצעוק, לכפות עליה להרגע - המצב רק יחמיר כי זה יהיה בדיוק ההפך ממה שהיא צריכה.
היא צריכה הבנה, הכלה, נחמה, לא כעסים וצעקות.
ככה המשכנו, עוד 100 מטר ועוד 100 מטר, פינקנו בקצת ממתקים (שמה לעשות, תמיד עוזרים לשיפור מצב הרוח), עצרנו קצת לשתות מים ורק כשהיינו כבר ממש קרובים בעלי לקח אותה קצת על הידיים עד סיום המסלול.
מזל שבסוף המסלול חיכו כל החברים (והאחים שלהן) ואיך לא - האוטו גלידה. אז פינקנו את כולנו בגלידה קרה ואת שתיהן בהרבה עידוד על ההתמודדות הלא פשוטה.
ואם תהיתם מה קרה עם אחותה כל הדרך?
היא כצפוי הייתה נפלאה…
ומה אתכם? איך עברו הטיולים אצלכם? איך אתם מתמודדים עם הרגעים האלו בטיולים?
Comments