יש לי וידוי
אני לא אוהבת טכנולוגיה.
למרות שהייתי מהנדסת בחברות הייטק בינלאומיות במשך 15 שנה ואני מבינה לא רע טכנולוגיה, מחשבים וכדומה, אני ממש לא אוהבת את הקדמה הטכנולוגית שהעולם הזה מביא עימו.
אני כמובן משתמשת בה בסופו של דבר אבל מרגישה שהיא מגיעה עם מחיר כבד - פגיעה בקשר הבין אישי.
אני זוכרת את הימים שהייתי נעלבת כשהיו מזמינים אותי לארוע בוואטס-אפ ולא בשיחה אישית בטלפון. הרגשתי שאולי זה אומר שאני לא מספיק חשובה.
ברור שהיום זו כבר הנורמה וממש מוזר לקבל הזמנה טלפונית.
ובכל זאת, האדם הוא ייצור חברתי (ככה אמר אדלר כבר די מזמן) וככזה הוא צריך את הקשר האישי הזה. צריך לשמוע את המילים ובעיקר את המנגינה (טון הדיבור) שמתלווה אליהם.
לפעמים נדמה לי שמרוב שעברנו לתקשר באופן דיגיטלי אנחנו שוכחים שהילדים שלנו, אלו שעדיין אין להם טלפון משלהם, עוד לא מכירים את דרך התקשורת הזו. ילדים קטנים צריכים תקשורת (תכלס, גם הגדולים). צריכים שנדבר איתם ונסביר להם איך העולם עובד, שנסביר מה ההיגיון מאחורי הבקשות שלנו, הגבולות שלנו, הפעולות שלנו. הם גם צריכים שנקשיב להם, למה שהם אומרים לפעמים במילים ולפעמים במעשים.
אחד המודרכים שלי פעם אמר לי ״אני מבין ממך שאני צריך לדבר הרבה יותר״.
אז אני לא חושבת שצריך לדבר באופן בלתי פוסק ולתמלל כל פעולה בבית אבל כן צריך להסביר לפחות פעם אחת מה ההיגיון של הגבולות בבית, כן צריך לעשות לילדים הכנה מראש לקראת שינוי, כל שינוי - החל מהליכה למקלחת ועד לנסיעה לנופש. וכמובן שצריך לא לשכוח גם לעודד אותם ולומר להם שוב ושוב על היכולות הנהדרות שלהם והתכונות הנפלאות שלהם ולהזכיר להם לפחות פעם ביום עד כמה אתם אוהבים אותם.
כי בסוף, האדם הוא ייצור חברתי ואני ממש מקווה שאת הייחודיות הזו שלנו הטכנולוגיה אף פעם לא תיקח מאיתנו.
Comentarios