וידוי- גם לי היה ילד מתבכיין

עודכן ב: 7 אוק 2020

הבן הבכור שלנו היה ילד מתבכיין, אבל ממש.

הוא ביקש הכל בבכי גם כשלא הייתה שום סיבה. זה היה מטריף אותנו.

כיוון שבאותה תקופה עוד לא הייתי מדריכת הורים ולא הכרתי את התיאוריה האדלריאנית, פעלתי מתוך אינטואיציה הורית. חשבתי מה אפשר לעשות כדי שהוא יפסיק להתבכיין?

אז ניסיתי את כל מה שעלה לי לראש (ואת כל מה שהציעו החברות שלי) –

הייתי אומרת לו כל פעם ״אני לא נותנת לך עד שלא תבקש יפה״ – זה לא עזר...

הייתי כועסת עליו ״מספיק כבר לדבר בבכי! אתה יודע לדבר רגיל!״ – זה לא עזר...

הייתי אומרת לו ״די, מה אתה חתול או ילד?״ – זה לא עזר...

הייתי מדברת אליו בטון בכייני כדי שאולי יבין למה זה לא נעים – זה לא עזר...

היו ימים שהייתי מתעלמת מהבכי, פשוט לא נותנת עד שלא יפסיק לבכות – זה לא עזר... הוא לא הפסיק...

מתוך ייאוש אפילו היו כמה ימים שניסיתי להתעלם בהפגנתיות מהבכי וכשהוא היה מדבר בבכי הייתי סוגרת את האוזניים עם הידיים (ממש קשה לי להודות בזה). ונחשו מה? זה לא עזר...



באותה תקופה חשבתי לעצמי שפשוט גידלתי ילד מתבכיין ובאמת שכבר הייתי מיואשת.

אבל אז התחלתי ללמוד במכון אדלר ואני זוכרת את אחת התובנות הראשונות שלי משם – גם התעלמות היא סוג של יחס. כלומר, גם כשאני מתעלמת ממנו אני בעצם עושה פעולה אקטיבית ואני משמרת את ההתעסקות בבכי שלו. אני לא באמת רגועה ושלווה אל מול הבכי שלו – אני כועסת ומגיבה. אבל התובנה הזו לא הייתה מספיקה, היא רק הסבירה לי למה שום דבר, כולל ההתעלמות, לא עזר.

התובנה החשובה יותר הגיעה כשהבנתי שבעצם בבכי שלו הוא מנסה להגיד לי משהו.

שבעצם, הוא כרגע חושב שהדרך שלו לקבל ממני תשומת לב ויחס היא דרך הבכי ותכלס, הוא ממש חכם (בכל זאת הבן שלי ) כי הוא באמת קיבל המון יחס כשהוא התבכיין.

בעצם הבנתי שמה שהוא מבקש ממני זה יותר יחס אישי.

אז נתתי לו יחס ותשומת לב, אבל לא ברגע ההתבכיינות.

נתתי לו יחס ותשומת לב במקומות שבהם לי היה נעים. במקומות שבהם היה כיף איתו ולא ברגעים שבהם הוא עצבן אותי בהתבכיינות שלו.

והפלא ופלא, לאט לאט זה עבד.

פתאום היו רגעים שבהם הוא דיבר בלי להתבכיין וכמובן שאני התרגשתי ועודדתי אותו עליהם.

עם הזמן הרגעים האלו הפכו להיות רבים יותר ובשלב כלשהו פתאום שמנו לב שבעצם הוא כבר לא מתבכיין, שזה עבר. מי האמין...

אז לכל מי שכרגע חווה ילדים מתבכיינים, מעצבנים, מנג׳סים, ״עושים דווקא״, דעו לכם שזו לא גזרת גורל, שזה לא חייב להיות ככה, וגם אם אתם מרגישים שכבר ניסיתם הכל, אולי יש עוד משהו שאפשר לעשות אחרת ולרוב זה ההפך ממה שניסיתם כי בעצם להילחם בהתנהגות ״הרעה״ לרוב דווקא משמר אותה. במקום אפשר וכדאי להתמקד בהתנהגות הטובה ולהניח להתנהגות הרעה לחלוף מעצמה (כמובן שלא תמיד ניתן להתעלם לגמרי).

וגם - אם אתם מרגישים שבבית הדברים לא מתנהלים כמו שאתם רוצים, שיש יותר מידי כעסים, צעקות, בלגן, שלא מספיק כיף עם הילדים, אתם ממש מוזמנים להיכנס ולקרוא על סדרת ההרצאות להורים לתאומים שמתחילה בקרוב.


166 צפיות0תגובות