המצפון של הורים לתאומים

בואו נדבר על המצפון הזה שיש לנו כהורים לתאומים

המצפון שעובד שעות נוספות (טוב נו, ככה זה כשלא ישנים בלילה).

המצפון שגורם לי להגיד ״אם תברח שוב בגינה, נלך הביתה!״ אבל אז כשהוא בורח לחשוב ״מה אח שלו אשם בזה שהוא ברח. נו טוב, נישאר״.

המצפון הזה שגורם לי לבדוק האם חילקתי שווה בשווה את התפוחים ביניהם כי חס וחלילה שאחד מהם ירגיש מקופח.

המצפון שמזכיר לי כל פעם שאתמול כבר חיבקתי אותה ראשונה אז היום בגן אני מנסה ללכת קודם לשנייה וקצת מתבאסת כשהיא רצה אלי שוב ראשונה.

המצפון שגורם לי לפעמים להרגיש ממש רע כשאני כועסת עליו כל פעם כשהוא מרביץ לה אבל מה אני יכולה לעשות - לתת לו להכאיב לה?

להורי תאומים המצפון לא מפסיק לעבוד לרגע,

הסיבה היא שמשהו בהורות הזו שונה מהיסוד (כן, גם אם כבר היו לי ילדים לפני התאומים). העובדה שמהרגע הראשון נאלצנו לחלק את עצמנו בין התאומים גורמת הרבה פעם למה שנקרא ״רעב הורי״, לתחושה הזו בפנים שאני לא מצליח לתת מספיק לאף אחד מהתאומים, שתמיד הייתי רוצה לתת עוד, להיות מסוגל לתת רק לאחד בלי לחשוב על מה קורה עם השני באותו הרגע.

הבעיה היא ש״הרעב ההורי״ הזה לא באמת עובר כי גם כשהם גדלים, הם עדיין שם, זה לצד זה, דורשים מאיתנו להתחלק.

ואז, ״הרעב ההורי״ הופך למצפון הזה.

המצפון שמקשה עלינו להציב גבולות, מקשה עלינו לפעול כמו שאנחנו באמת רוצים כי המצפון מכאיב לנו, מטשטש את מה שבאמת רצינו לעשות.

אז איך בכל זאת מגדלים תאומים שיכירו ויכבדו את הגבולות בבית? שישתפו איתנו פעולה?

איך בכל זאת הולכים לישון עם מצפון שקט בסוף היום?

אני מאמינה שהדבר שמשקיט את המצפון הכי טוב (והכי מהר) הוא לדעת שאני עושה את מה שנכון עבור התאומים שלי. לא לתת למצפון להכתיב את ההחלטה אלא לשכל, לידע, להיגיון.

כשאני יודעת שאני פועלת בדרך שנכונה בעיני לתאומים שלי ואני לא מפקפקת בדרך הזו, המצפון לא נכנס לפעולה כי אני שלמה עם מה שעשיתי.

איך יודעים מה נכון עבורם?

פה זה לפעמים מבלבל כי לרוב האנשים מסביבנו אין תאומים ואין באמת מי שיגיד מה נכון ומה לא. צריכים ללמוד את זה לבד.

איפה לומדים?

קוראים באינטרנט (למשל הבלוג הזה), צופים בסרטונים שלי :-), מגיעים לערבי הורים לתאומים או מצטרפים לסדנאות הורים לתאומים ומקבלים את הידע והכלים שמתאימים לגידול תאומים :-)