איך מתמודדים עם ה״דווקא״ שלהם?

עודכן ב: אוק 7



אתמול בערב, רגע לפני שהולכים להתקלח, ביקשתי מהבנות שלי לסדר את הסלון (בסיסי, לא?)

תמר הסתכלה ועלי ואמרה, ״לא - אני עושה בלגן״

כמובן ששניה אחריה גם מאיה מצהירה ״גם אני עושה בלגן״ ומיד היא התחילה למשוך את השמיכה ששימשה עד לפני רגע לבניית האוהל בסלון.

הרגע הזה נתן את האות להשתוללות (כפי שהן הצהירו) ואני נשארתי לעמוד בסלון.


פעם, לפני שהגעתי למכון אדלר סיטואציה כזו הייתה יכולה לשגע אותי -

איך זה שהן לא מקשיבות לי?

למה הן לא עושות מה שאני אומרת?

הן עושות בכוונה את מה שאסור!

הרי הרגע אמרתי לסדר והן דווקא עושות בלגן?!?!?!

מן הסתם, המחשבה הזו כבר הייתה גורמת לי להתפוצץ, לצעוק, לכעוס אולי לאיים ולצעוק.


אתמול, זה אפילו לא עבר לי בראש לרגע.


מה כן חשבתי?

שהן נהנות מהאוהל שבנינו בסלון ושלא בא להן ללכת להתקלח, הן רוצות לשחק עוד קצת.

זו גם הסיבה שהצלחתי להגיב בצורה רגועה - לקחתי את השמיכה ממאיה, אספתי כמה שיותר מהר את הדברים למקום והודעתי שהולכים למקלחת.

כיוון שהן כבר ״מתורגלות״, ברגע שהן ראו שהתקדמתי למקלחת הן כבר הגיעו.

הסצנה הסתיימה.


אולי אתם אומרים לעצמכם עכשיו - טוב, נו, היא מדריכת הורים, מה החכמה? או עם הילדים שלי זה בחיים לא היה עובד, הם כאלו שובבים.

אני לגמרי יכולה להבין את המחשבות האלו.

גם לי בהתחלה זה היה נראה הזוי שאפשר לא להתעצבן בסיטואציה כזו.


אבל אז למדתי דרך הסתכלות נוספת.

למדתי שכשאני מפרשת את הסיטואציה כמשהו שעושים נגדי - אני לרוב אפגע, אפגע באמת במקומות הכי רגישים שלי.

כי אם אני אומרת לילד שלי משהו והוא לא עושה אותו

והפרשנות שלי היא שהוא לא מקשיב לי או לא שם עלי

אז כנראה שאני ארגיש פגועה, שהוא מזלזל בי, שאני לא חשובה לו מספיק, שאני לא משמעותית מספיק

ואז אני אצטרך להגן על עצמי מהפגיעה הזו וההגנה הזו תהיה להראות לו שאני כן משמעותית, שאני כן חשובה או לכל הפחות אני אתקוף אותו כדי שגם לו יכאב (כמובן שאני לא עושה את זה באופן מודע, אלו מנגנוני הישרדות שמופעלים אוטומטית כשאני מרגישה שפוגעים בי וצריכה להגן על עצמי).


העניין הוא שההתפרצות, הצעקות והכעס שיגיעו אחר כך לרוב רק מחמירים את המצב.

כי קודם כל, ממש לא ברור שהן יפסיקו להשתולל רק כי אני צועקת ויותר מזה, כנראה שהמשך הערב כבר יתנהל בעצבים ויותר מזה, יש סיכוי סביר שאני ממש אתבאס על עצמי אחר כך כי צעקתי עליהן ואני ממש לא רוצה להיות אמא שצועקת כל כך הרבה.


אבל אם אני מפרשת את הסיטואציה אחרת -

אם אני מסוגלת להגיד לעצמי לרגע - הן פשוט רוצות לשחק עוד, זה לא קשור אלייך,

אז אני יכולה להיות אמפטית, להבין את הרצון שלהן, לא לכעוס

ולהגיב בצורה רגועה ועניינית.


זה ממש לא אומר שאני צריכה לקבל את ההשתוללות שלהן ולאפשר אותה,

זה רק אומר שהדרך שלי להפסיק אותה תהיה נעימה, כזו שמבינה מה הן באמת רוצות וכזו שלא הופכת אותנו להיות ״במלחמה״. וכשהדרך היא כזו, לא פעם העניינים כבר נרגעים.


שינוי הפרשנות הזה נקרא בשפה האדלריאנית א.פ.ר.ת והוא אחד הכלים שאני מדברת עליו בסדרת ההרצאות להורים לתאומים כשאנחנו מדברים על גבולות ובעיקר על איך אפשר להציב אותם ברוגע ובנינוחות.

מה שכן, שינוי הפרשנות לא קורה ברגע, זה דורש אימון, מאמץ לפעמים ובעיקר התמדה אבל אחרי שמתנסים בו שוב ושוב מתחילים לראות את השינוי (מול הילדים ובבית בכלל).


אם מעניין אתכם לשמוע עוד על הכלי הזה ולקבל כלים נוספים שהופכים את ההורות לרגועה, מהנה וקלה יותר, אתם מוזמנים לקרוא פרטים על ההרצאות בלינק הזה.

ואם יש לכם חברים שיכולים להנות גם הם מהכלי הזה - שתפו אותם!


פוסטים קודמים בבלוג:






309 צפיות